×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
דין קניית קרקע בכסף, ובו י״ח סעיפים
(א) קַרְקַע נִקְנָה בְּאֶחָד מֵאַרְבָּעָה דְבָרִים: בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר, בַּחֲזָקָה וּבְקִנְיָן סוּדָר. {הַגָּה: וּכְדִין הַמִּקָּח כָּךְ דִּין שְׂכִירוּת קַרְקַע כָּל יְמֵי הַשְּׂכִירוּת. וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן קצ״ה.}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבאר היטבביאור הגר״אחכמת שלמהפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חמטה שמעוןעודהכל
(א) א) משנה פ׳ קמא דקדושין ריש דף כ״ז
(ב) ב) פשוט בגמ׳ שם דף ג׳ ע״א דשדה מקנייא בחליפין ופירש רש״י דכתיב וישלוף נעלו והתם שדה הויא
(א) (סעיף ב׳ שוה פרוטה) מ״ש סמ״ע סק״א דכל שלא נתן בתורת שווי מקח אינו קונה לא הבנתי דבריו דהא כ׳ רמ״א סי״ז באמר ערבוני יקון קנה הכל. ועוד הא גם גבי קנין דאשה בכסף נלמד מעפרון כמו דאי׳ ריש קידושין וזה פשוט דבאשה קונה אותה דרך נתינה לחוד לא בתורת שיווי מה שהוא שוה:
(א) סודר(ע׳ בתשו׳ ר״ב אשכנזי סי׳ י״ח. והרב מהריב״ל ח״א סי׳ פ׳ נסתפק אם מהני ק״ס אף באתרא דכתבי וכתב מהרש״ך ח״א סי׳ ע״ג דפשיטא דמהני ומהרי״ט סי׳ ס״ה כתב שמהריב״ל בס״ב בסופו הדר פשטה דלא מהני ק״ס ע״ש ומהר״א ששון סי׳ ר״ו הביא דברי הריטב״א בחדושיו דס״ל להדיא דק״ס לבד לא מהני באתרא דכתבי והוא ז״ל הביא סעד מדברי ר׳ ירוחם דמשמע דס״ל דק״ס לבד מהני וע״ש והרב פני משה ח״מ סי׳ ס״ד כת׳ דאם קנה בעדים בפני הלוקח כיון דסתם קנין בזה לכתיבה עומד קנה והכריע כן מתשובת מהרי״ט הנ״ל ועיין באורך בספר לחם רב סי׳ קנ״ב וקנ״ג ובמהרשד״ם סי׳ רמ״ז וסי׳ ר״צ. בני חיי וע״ש):
(א) ובקנין סודר – שם ג׳ א׳ י״ג א׳ כ״ב אלא לתנא ברא כו׳:
(ב) וכדין המקח כו׳ – ב״ק ע״ט ב״מ צ״ט ב׳:
נ״ב: עמ״ש בחיבורי ליו״ד מהדורא ה׳ סי׳ ?רע׳ בדין אם קונין בנאטין בנכרי למ״ד מעות קונה. ומ״ש ביישוב דברי הרמב״ם מה שתמהו עליו מן הש״ס דפריך אי בשט״ח וכו׳ אמאי קונה. ובה׳ שומרין כתבתי ובארתי בטעם דהוי שטרות. ולא כספר שו״ת חתם סופר. גם כתבתי שם בדין מנה אין כאן משכון אין כאן אם שייך גם בנתן נאטין למשכון או יש לחלק. והנה עוד נראה דהדבר מוכרח דלא כהחתם סופר הנ״ל דאטו אם יועיל עשיית המלך מטבע כפי שיעור קצבתו להיות די בו לשיעור פדיון הבן זה ודאי אינו. ובשיעור הפדיון בעינן שיהי׳ כסף הקצוב בתורה ולא מהני קביעות המלך לדין תורה רק בשאר ענינים שבין אדם לחברו דאי בהנאה תליא מילתא בזה מהני קצבות המלך. כיון דיכול להנות ממנו לקנות בו צרכיו וכן ד״ת במה דיש במטבע עכ״פ כסף ש״פ ולד״ת די בפרוטה לכך בזה מהני מטבע. אבל במה דאין בו בגופו ש״פ. ומצד הראיה שבו לא הוי גופו ממון לא מהני קביעות המלך לעשותו ממון לד״ת וז״ב ונכון ואמת:
(א) ובקנין סודר – עבה״ט מ״ש והרב מהריב״ל נסתפק אי מהני ק״ס אף דבאתרא דכתבי כו׳ ועיין בפנים במהריב״ל שם דמבואר דהיכא דאיכא תרתי ק״ס ודמים פשיטא דמהני ע״ש. ובעיקר הדין עיין בתשובת חוט המשולש ח״ד מס׳ התשב״ץ טור השלישי ס״ס ד׳ שכ׳ דהרמב״ן והרשב״א כתבו בחידושים דאלים כח הקנין שאפילו במקום שנהגו לכתוב שטר אם קנו בק״ס אע״פ שלא כתבו השטר המכר קיים אך מדעתו של א״ז הרשב״ץ ז״ל נראה דבמקום שנהגו לכתוב שטר לא קנה בק״ס עד שיכתוב השטר ודבר תימה הוא ונראה לענ״ד להכריע דהוא ז״ל לא אמרה אלא אם היה העיכוב מצד המוכר שעשה סיבות ואמתלאות לעיכוב כתיבת השטר וחתימת העדים דאז אמרינן דעתיה (מעיקרא) דלא סמכה להקנותו בקנין סודר לחוד כו׳ ע״ש. ולכאורה גם דעת הטור והרמ״א ז״ל לקמן ס״ס קצ״ב מבואר דס״ל דמהני ק״ס אף באתרי דכתבי כו׳ שהרי לענין חזקה פסקו שם דמהני אפילו במקום שנהגו לכתוב שטר וא״כ כ״ש לענין ק״ס דהא דעת הרמב״ן גבי חזקה דלא מהני באתרא דכתבי כמ״ש הר״ן פ״ק דקדושין בשמו ובק״ס ס״ל להרמב״ן גופיה דמהני כמ״ש בשמו בתשובת חוט המשולש הנ״ל. אלמא דק״ס טפי עדיף ולפ״ז מאחר דהטור והרמ״א פסקו דחזקה מהני אף באתרא דכתבי כ״ש בק״ס. ועיין בתשו׳ הרדב״ז ח״א סי׳ שכ״ג על ענין אחד. שמכר חזקת חנותו בעדים וקנין אבל לא כתב לו את השטר העומד לראיה וכתב דאם המנהג הוא שלא יתקיים המקח אלא ע״י שטר לא קנה עד שיכתוב לו את השטר אבל אין המנהג כן אלא מנהג מדינה זו לקיים כל דבר ע״י ק״ס הילכך קנה שמעון חזקת החנות ואפילו לא כתב לו את השטר עכ״ד. ומשמע שדעתו ג״כ כהפוסקים דמהני ק״ס לבד אף באתרא דכתבי אם לא היכא שיש מנהג מבורר שלא יתקיים אלא ע״י שטר. ונראה פשוט דאם אין מנהג מבורר בזה אוקמה אדין תורה דקנה בק״ס לבד לדעת כל הני רבוותא. שוב ראיתי דמ״ש לעיל להוכיח מדעת הטור והרמ״א שדעתם דמהני ק״ס לבד יש לדחות ואדרבה נראה יותר שדעתם איפכא מדלא כתבו דין זה רק גבי חזקה בסי׳ קצ״ב דמהני אף באתרא דכתבי והוא מדברי הרא״ש פ״ק דקדושין וכ׳ שם הטעם משום דאלים קנין חזקה דעשה מעשה בגוף הדבר מידי דהוה אמשיכה כו׳ והובא בב״י שם וכ״כ בסמ״ע שם ולפ״ז בק״ס שאינו עושה מעשה בגוף בקרקע באמת לא קנה בלא שטר באתרא דכתבי וע׳ בסמ״ע סי׳ קצ״ה ס״ק י״ז וכן מצאתי בתשובת רשמי שאלה סימן נ״ב באמצע התשובה שכ׳ בפשיטות שדעת הרמ״א ז״ל דק״ס לחוד אינו קונה במקום שכותבין שטר אחר כסף מדכ׳ בש״ע סי׳ קל״ב סט״ז דחזקה לחוד קונה בלא שטר וסיים הרמ״א ואפי׳ במקום שנהגו לכתוב שטר ומדלא סיים הרמ״א ג״כ הכי בסי׳ קל״ה ס״א גבי ק״ס דקונה בלא שטר דזהו אפילו במקום שכותבין ש״מ שדעתו דבאמת לא קנה בק״ס במקום שכותבין וכ׳ עוד שם ומכ״ש למנהג שלנו דנתפשט דכותבין שטר אחר כל קניני ק״ס מכירות קרקעות בודאי כ״ז שלא נכתב שטר לדידן שניהם יכולים לחזור מגוף המקח כמו בכסף במקום שכותבין כו׳ ע״ש עוד ועמ״ש לקמן ס״ז ס״ק ה׳:
(הקדמה)
הלכות קנין קרקע
(א) {א} קרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה ובקנין.
(א) {א} קרקע נקנה בכסף וכו׳ משנה פ״ק דקידושין (כו.) נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה. ואם הכסף לבדו קונה יתבאר בסימן זה בסמוך. ודין ישראל הקונה קרקע מעכו״ם ונתן לו הכסף ואח״כ כתב לו שטר או אם החזיק ולא נתן לו כסף ולא כתב שטר אם הוא קונה יתבאר בסי׳ קצ״ד. ואם השטר לבדו קונה יתבאר בסימן קצ״א. ואם חזקה לחודא קניא יתבאר בסימן קצ״ב ובסי׳ קצ״ד:
ובקנין כלומר קנין סודר והכי משמע בריש הזהב (מז) דאמרינן וללוי דאמר בכליו של מקנה הא אמר קני ארעא אגב גלימא וכו׳ א״כ הו״ל נכסים שיש להם אחריות וכו׳ ובריש קידושין (ג.) אמרינן ולרב הונא דאמר חופה קונה מק״ו למעוטי מאי למעוטי חליפין סד״א הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה מקניא בחליפין אף אשה נמי מקניא בחליפין קמ״ל. ופרש״י מה שדה מקניא בחליפין דכתיב וישלוף נעלו והתם שדה הואי. אם קנהו בקנין סודר ולא נתן דמים אם הקרקע קני אם לאו יתבאר בסימן קצ״א בס״ד:
בכסף כיצד וכו׳ אם נתן לו מקצת הדמים אימתי קנה יתבאר לקמן בסימן זה:
[בדק הבית: ישראל שקונה מעכו״ם ונתן לו כסף אם קנה עיין בסימן קצ״ד:]
(ב) {ב} ואין נקנית בפחות משוה פרוטה וכו׳ כתב רבינו ירוחם דהכי איתא בפ״ק דקידושין וכ״כ ה״ה בפ״ה מה׳ מכירה ונראה דהיינו מדאמרינן בריש קידושין (דף ג.) אשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא ה״ג ר״ת וכתבו התוס׳ דטעמא משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף ובפחות מש״פ לא מיקרי כסף:
(ג) {ג} ואפילו נתן הכסף ע״מ שיחזירנו לו וכו׳ בפ״ק דקידושין (דף ו:) גמרא מתני׳ קמא אמר רבא הילך מנה ע״מ שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינה מקודשת וכו׳ ומקשינן עליה ואסיקנא אלא אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה א״ל רב הונא מר בריה דרב נחמיה לרב אשי הכי אמרינן משמיה דרבא כוותך:
(א) האם הלואה קונה קרקע במכר. הש״ך בס״ק א, הביא מבעל העיטור והריטב״א והרא״ש דלא קני, ע״כ, ונראה מדבריו דלא מצא חולק בזה, ומאידך הסמ״ע בסי׳ קצט ס״ק ה, כתב בפשיטות דקני, ע״כ, ושמא כוונתו בהנאת מחילת מלוה, וצ״ע, ומ״מ כבר ישב על מדוכה זו הב״י בסי׳ קצט סעיף ב, וכן בסי׳ רד סעיף י, והעלה דהרמב״ם ס״ל דקני, ומאידך הרא״ש והראב״ד והרמב״ן והר״ן והרשב״א ס״ל דלא קני, ויש להעיר דתוס׳ בקידושין כז. ד״ה במה, כתבו בשם הר״ר שמואל מאיברא תירוץ, ומדבריו מבואר דבמכר לא קני, וכ״כ הרמב״ן בע״ז עב. ד״ה עוד כתב, ובקידושין מז. ד״ה תמהני, דלא קני, וכן נראה דעת הרשב״א בקידושין מז. ד״ה ושוין, והרשב״א והרמב״ן בקידושין שם, וכן הריטב״א שהביא הש״ך, כולהו סברי דלא קני ועל כן דחקו לתרץ את הרי״ף שהשמיט להאי דינא, שסמך על מה שכבר כתב בקידושין דל״ק, אבל הר״ן על הרי״ף בקידושין י ד״ה אבל מה, הביא את דברי הרמב״ם דקני, ועל פי זה ביאר גם את השמטת הרי״ף דהרי״ף ס״ל כהרמב״ם דקני, ונמצא בידינו דהרמב״ם ס״ל דקני וכן נוטה לבאר בדעת הרי״ף, ומאידך הרא״ש והראב״ד והרמב״ן והר״ן והרשב״א והתוס׳ והריטב״א והעיטור כולהו ס״ל דלא קני, וכיון דבדעת הרי״ף לא ברירא מילתא דקני, א״כ אף לפי דרך פסיקת השו״ע, נקטינן כדעת כולהו הנך דלא קני, וגבי הקונה בהנאת מחילת מלוה, הוי דינא כמו שמבואר בטוש״ע ובב״י באהע״ז סי׳ כח,ט-י, דהיכא דקני גבי קידושין ה״ה דקני גבי מכר, ובמה דל״ק גבי קידושין ל״ק גבי מכר, ובמה שהוא מחלוקת גבי קידושין, אפשר דבמכר נימא דקני כיון דיש לצרף אף את דעת הרמב״ם הנ״ל דס״ל דאפי׳ מלוה קני במכר.
אמר המוכר ללוקח תן כסף לפלוני וקנה לך הקרקע שלי האם קנה. הב״י בסעיף ג-ו אות ז, דן בזה, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פב, כתב דקני.
האם מהני במכר לקנות מדין עבד כנעני ומדין ערב ועבד כנעני יחד. הב״י בסעיף ג-ו אות ז, דן בזה, והביא שהרמב״ם הביא קנין ערב והשמיט עבד כנעני ודין ערב ועבד כנעני יחד, ויש להעיר דכן סמ״ג בעשה פב, הביא במכר רק את דין ערב, ומאידך ראב״ן בסי׳ תקנב ד״ה אמר רבא, כתב דדין עבד כנעני נוהג גם במכר.
אמר לחבירו טול מנה וקנה ממני חפץ פלוני בנתינה זו ואותו מקבל אדם חשוב האם מהני. הב״י בסעיף ג-ו אות ז, דן בזה, ויש להעיר דראב״ן בסי׳ תקנב ד״ה אמר רבא, כתב דמהני.
אמר ללוי תן מנה לראובן ואמכור הקרקע לשמעון. עי׳ במה שכתבתי גבי זה באהע״ז סי׳ כט, דלא קני בכהאי גוונא.
מוכר שהתנה במקום שכותבים שטר אי בעי בכספא איקני ואי בעי בשטרא איקני מהני. כן הביא הטוש״ע והב״י בסעיף ז-ח אות ח, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה פב.
נתן לו מקצת המעות בתורת עירבון. הטור והב״י והרמ״א בסעיף י אות י, כתבו דלא שנא עייל ונפיק אזוזי או לא ולא שנא מוכר חוזר או לוקח חוזר נותן לו מקצת מהקרקע כפי המעות מהגרוע שבשדה, ויש להעיר דמאידך ראב״ן בסי׳ תנח דין נב, כתב דבעייל ונפיק אזוזי וחוזר בו המוכר נותן ללוקח קרקע כנגד מעותיו מהעידית שבה ואם ירצה הלוקח יטול מעות משכונו, ואם הלוקח חוזר יתן לו המוכר קרקע כשיעור מעותיו או יחזיר לו משכונו, ואם לא עייל ונפיק אזוזי קנה הכל ואין אחד מהם יכול לחזור, ע״כ.
מה פירוש עייל ונפיק אזוזי. הטוש״ע והב״י בסעיף י אות י, הביאו דהיינו שמחזר אחר הלוקח אחר המכירה שיתן לו מעותיו, ויש להעיר דראב״ן בסי׳ תנו דין לז, כתב דהיינו שאמר בשעת המכר שהוא דחוק לכסף, אמנם בסי׳ תנח דין נב, כתב דהיינו שמחזר אחר בית הלוקח ליטול המעות ודוחהו בלך ושוב, ע״כ, ואפשר דס״ל דתרתי בעינן שיאמר בשעת המכר וגם שיחזר וידחהו.
עייל ונפיק אזוזי ונתן לו מקצת המעות בתורת פירעון והיה קנין שטר או חזקה האם יכול לחזור בו. הב״י בסעיף י אות יא, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פב, כתב כהרמב״ם דיכולים לחזור, וכן ראב״ן בסי׳ תנו דין לז, ובסי׳ תנח דין נב, כתב דלא קנה.
עייל ונפיק אזוזי ונתן לו מקצת המעות בתורת פירעון והיה קנין שטר או חזקה האם יכולים לחזור בו מכל השדה או שאין יכול לחזור כנגד מעותיו. הב״י בסעיף י אות יא בד״ה וכנגד, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פב, כתב כהרמב״ם דאין יכול לחזור כנגד מעותיו, ומאידך ראב״ן בסי׳ תנח דין נב, כתב דלא קנה כלום.
עייל ונפיק אזוזי וחזר המוכר האם נותן לו כנגד מעותיו מעידית שבשדה או מעידית שבכל נכסיו. הב״י בסעיף י אות יא בד״ה ומה שכתב רבינו וצריך, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פב, כתב כהרמב״ם דנותן לו מעידית שבה.
עייל ונפיק אזוזי האם הלוקח יכול לחזור בו. הטור והב״י בסעיף י אות יא בד״ה ואדוני אבי, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פב, כתב כהרמב״ם דנראה מדבריו דיכול לחזור בו.
עייל ונפיק אזוזי במוכר שדהו מפני רעתה אין יכול לחזור בו ואפי׳ אם נותרו כמה זוזים לשלם ולא רק זוז אחד. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף יא אות יב, ויש להעיר דכן מבואר מלשון הרמב״ם בהל׳ מכירה ח,ג, וסמ״ג בעשה פב, וכן נראה מדברי ראב״ן בסי׳ תנח דין נב.
עייל ונפיק אזוזי במטלטלין לאחר שמשך האם דינו כקרקע דיכול לחזור בו. הב״י בסעיף יא-יז אות יט, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פב, כתב דיכול לחזור בו, וכ״כ ראב״ן בסי׳ תנח דין נב
הקונה מחבירו וטעה במנין המעות ולאחר זמן תבעו המוכר שנתן לו פחות מעות המקח קנוי ויחזיר לו המותר. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף יח, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה פב.
(א) וכתב ב״י לקמן סימן ר״ד אם נתן משכון על קנין קרקע כתבו תלמידי רשב״א שלא מצינו בקרקעות מי שפרע וכ״כ הרמב״ן דאם נתן משכון על קנין קרקע או כסף במקום שאינו קונה אלא בשטר אינו צריך לקבל מי שפרע ומדברי הרי״ף נראה דס״ל דיש בקרקעות מי שפרע והר״ן נסתפק בדבר ונראה דאם נתן עליו כסף אף במקום שאינו קונה צריך לקבל מי שפרע מאחר שקנאו מדאורייתא אבל אם נתן עליו משכון א״צ לקבל עליו מי שפרע עכ״ל:
(ב) ואינו נראה כן מדברי הטור וע״ל סי׳ קצ״א:
(א) קרקע נקנה בכסף כו׳ מ״ש בכסף ובשטר ובחזקה משנה הוא בפ״ק דקידושין ומ״ש ובקנין ר״ל בקנין סודר דהיינו חליפין ואינו שם במשנה אבל מבואר הוא בכמה מקומות בתלמוד והא דקראו סתם קנין נראה מפני שזה היה עיקר קניינם דכתיב וזאת לפנים בישראל לקיים כל דבר שלף איש נעלו וגו׳ והתם שדה הוה א״נ להכי נקרא ק״ס סתם קנין לפי שכל אחד מקנה לחבירו דבר מה שהרי אין חליפין בלא כלי משא״כ בשאר קניינים שאחד קונה לבדו וכדין במכר כן הדין בשכירות כמש״ר בס״ס קצ״ב וקצ״ה:
(א) {א} קרקע נקנה בכסף וכו׳. בפ״ק דקידושין (דף כ״ו) בכסף מנ״ל אמר חזקיה אמר קרא שדות בכסף יקנו וכסף זה הוא הנקרא כסף קנין ואינו דוקא כסף השדה שהוא דמי השדה אלא כסף שהקרקע ניקנית בו כלישנא דקרא שדות בכסף יקנו:
הלכות קנין קרקע
טור
[א] ס״א קרקע נקנה בכסף כו׳ היינו בכסף שנותן בפרעון דמי הקרקע ואפי׳ שנתן לו פרוטה והשאר זקפו עליו במלוה ובהכי מיירי מ״ש ואין נקנה בפחות משוה פרוטה א״נ כשכל שווי המק׳ היינו פרוטה אבל אין לומר דכאן איירי דומייא דקנין שטר וק״ס דזה נותן לו פרוטה דעי״ז יחול קנין המקח דז״א כיון דקנין כסף נלמד משדה עפרון וכסף הנזכר בשדה עפרון היה דמי שווי השדה פרישה וסמ״ע ס״ק א׳ והרב״ח ז״ל כתב דכסף זה הוא הנקרא כסף קנין ואינו דוקא כסף השדה שהוא דמי השדה אלא כסף שהקרקע נקנה בו כלישנא דקרא שדות בכסף יקנו ותמהני אמאי לא הביא הב״ח דברי הסמ״ע כדרכו וגם הכנה״ג ס״ק י״ט הביא דברי הסמ״ע ואשתמיט מלהביא דברי הב״ח ז״ל וגם מדברי ר׳ הטור ז״ל נר׳ דהאי פרוטה היינו לענין קנין וכמ״ש בס״ו שאותה הנאה חשובה כאלו קבל ממנו פרוטה והיינו ודאי לחיילות הקנין ולא לפירעון כמ״ש הסמ״ע ושוב ראיתי להט״ז ז״ל דתמה על דברי הסמ״ע והיותר מן התימא על הסמ״ע דלקמן ריש סימן קצ״א כתב עמ״ש ר׳ הטור ז״ל אעפ״י דלית ביה שוה פרוטה כו׳ ר״ל אע״ג דבכסף שקונין בו צ״ל שוה פרוטה כמ״ש ר׳ בר״ס שלפני זה הרי בהדיא הפך מ״ש כאן וצ״ע
[ב] דוקא בכסף ממש נקנה הקרקע ולא בשוה כסף מהראד״ב סימן קנ״ג ומהרא״ש ז״ל בסימן ר״ה נסתפק אם הקונה מסר שוה כסף ליד המוכר אם סגי או אם מסר ליד אחר שוה כסף או כסף ממש וכיון דאיכא ס׳ אוקי ארעא בחזקה מאריה והרשב״א בתשו׳ סימן אלף כ״ו כתב דקרקע נקנה בכסף ובשוה כסף ויש לתמוה על מהרא״ש והראד״ב ז״ל היאך לא ראו תשו׳ הרשב״א ז״ל כנה״ג סק״ב. והר״ב עדות ביעקב ז״ל סי׳ ס״ג דקנ״ו ע״ב עמד על דברי מהרא״ש ז״ל דמה ראה להסתפק ופשוט הוא דלא קנה כלום והוא נלמד מדברי ר׳ הטור ז״ל לקמן ס״ט כו׳ וסוף דבריו לענין דינא דלכ״ע במקום דהו״ל ליתן דמים אם מסר שוה כסף ביד אחר או ביד המוכר עצמו דלא סגי ולא כלום אם לא כשקדם לו חיוב הממון שלוה הימנו או שנתחייב לו בקנין כראוי דאזי אם מסר ביד המוכר עצמו או ביד אח׳ ע״ס דע׳ המוכר שוה כסף באפותיקי סגי כו׳ יעו״ש ולפי תמיהת הכנה״ג מדברי הרשב״א ז״ל יגדל התימא על הר״ב עב״י ז״ל היאך פשיט׳ ליה בהכי ולא נרגש מדברי הרשב״א ז״ל ואחר ההשקפה לע״ד נר׳ דאין שום תמיהא מדברי הרשב״א דגבה טור׳ ביניהן שהרשב״א ז״ל איירי היכא דבפרעון דמי הקרקע נותן לו שוה כסף כה״ג קנה דמ״ל כסף מ״ל שוה כסף לא כן היכא דנותן לו שוה כסף באפותיקי דהיינו משכון ולא בתורת פרעון כה״ג הוא דמש׳ להו להני רבוותא ז״ל דאפשר כה״ג לא סמכא דעתיה דמוכר וע״ז קאמר
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבאר היטבביאור הגר״אחכמת שלמהפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חמטה שמעוןהכל
 
(ב) בְּכֶסֶף כֵּיצַד, מָכַר לוֹ בַּיִת אוֹ שָׂדֶה וְנָתַן לוֹ כֶּסֶף שְׁוֵה פְרוּטָה, קָנָה, וְאֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וַאֲפִלּוּ נָתַן לוֹ הַכֶּסֶף עַל מְנַת שֶׁיַּחְזִירֵהוּ לוֹ, קָנָה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהחבל יוסף – אולם המשפטטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(ג) ג) ל׳ הטור ס״א ואם הכסף לבדו קונה יתבאר בסמוך סעיף ז׳
(ד) ד) וכ״כ הרמב״ם בפ״א מהלכות מכירה דין ד׳ וכתב הרב המגיד מימרא דקידושין וכ״כ רבי׳ ירוחם וכתב הבית יוסף דהיינו מדאמרינן שם ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקנייה וכמו שכתבו התוס׳ שם דפחות מש״פ לא מקרי כסף
(ה) ה) טור ממסקנת הגמ׳ שם סוף דף ו׳ משמיה דרב אשי ורב הונא וכו׳
(א) ונתן לו כסף שוה פרוטה – דפחות מפרוטה אין חשיבות לקנות בו ואיירי דוקא כשנתן לו השוה פרוטה על דמי הפרעון והשאר זקף עליו במלוה או לא עייל ונפיק אזוזי וע״ד שנתבאר בסי׳ זה בס״י וקיצר כאן וסמך אמ״ש אחר זה או כשכל שיווי המקח אינו אלא פרוטה אבל אין לומר דלא איירי כאן בכסף שנותן בשביל שיווי המקח אלא שנותן לו פרוטה שבפרוטה זו נשתעבדו זה לזה זה לקנות וזה למכור ושאין א׳ יכול לחזור בו דומיא דקנין שטר וחזקה וק״ס דז״א דהא קנין כסף נלמד משדה עפרון וכסף הנזכר בשדה עפרון הי׳ דמי שווי השדה ועפ״ר:
(ב) ע״מ שיחזירהו לו – דמתנה ע״מ להחזיר שמה מתנה וקנין בכל דבר חוץ מקדושי אשה וכמ״ש בא״ע סי׳ כ״ט ע״ש:
(א) בכסף כיצד כו׳ – בש״ס פ׳ האיש מקדש (דף מ״ו ע״א) מבואר דכי היכי דאמרינן (בא״ע סי׳ כ״ח) דהמקדש במלוה אינה מקודשת משום דמלוה להוצאה ניתנה ה״ה הקונה במלוה אינו קנין מהאי טעמא וכ״כ הבעל העיטור באות אגב דף ז׳ ע״ד וכ״כ הריטב״א בקידושין וכתב שכן אמרו בירושלמי ר׳ חייא בשם ר׳ יוחנן קדושי מלוה בקרקעות לא קנה ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע וע״ש וכ״כ הרא״ש פ״ק דקידושין ועיין בפרק שנים אוחזין בתוס׳ דף ט״ו ע״א ד״ה האי שטרא ובחדושי מהר״ש אידלש שם ודו״ק. מעשה בא לפני בראובן שקנה קרקע משמעון ולא החזיק בה רק שנתן לו ממרנ״י שיש לו על לוי בדמי הקרקע ויש שהיו רוצים לומר כיון דשטרות אין גופן ממון ואין בהם דין אונאה ושומרין ושאר דברים אין המקח נקנה בהם ופסקתי דנקנה המקח בנתינת ממרנ״י זו ואינו יכול לחזור בו וראיה ממאי דגרסינן בפ׳ האיש מקדש (סוף דף מ״ז) התקדשי לי בשט״ח ר׳ מאיר אומר מקודשת וחכ״א אינה מקודשת וקאמר התם דפליגי בדשמואל דאמר המוכר שט״ח לחברו וחזר ומחלו מחול ואי בעית אימא דכ״ע אית להו דשמואל והכא באשה קמפלגי מר סבר אשה סמכה דעתה מימר אמרה לא שביק ליה לדידי ומחל ליה לאחריני ומר סבר אשה לא סמכה דעתה ע״כ הרי דאפי׳ אשה מתקדשת בממרנ״י כזו דע״כ לא פליגי אלא דלא סמכה דעתה וסברה דלמא מחיל וע״כ נהי דקי״ל דבקדשה בשט״ח דאחרים הוי ספק קידושין וכמו שנתב׳ אבל היכא דלא שייך האי טעמא מקודשת בודאי וא״כ בממרנו׳ שאינו יכול למחול דנכת׳ לכתחלה לשם מוציא זה וכמו שנתבאר לעיל סי׳ ס״ו סעיף א׳ א״כ מקודשת בודאי וא״כ פשיטא דה״ה במכר קנה וכדאיתא פ״ק דקדושין דהיכא דבמכר לא קנה באשה אינה מקודשת ואע״ג דשטרות אמעטי מקראי משבוע׳ ואונאה ושאר דברים מטעם דאין גופן ממון והאי טעמא שייך נמי בממרנו׳ מ״מ לענין קדושין ומקח וממכר לא שייך ה״ט אלא תליא בכיון דאית לי׳ הנא׳ גמרו ומשעבדי נפשייהו מיהו אם היה נותן לו שט״ח על לוי בדמי הקרקע באופן שיכול לחזור ולמחלו לא היה נקנה לו הקרקע כלל ואע״ג דבקידושין הוי קידושי ספק בכה״ג במקח לא נקנה וליכא ספיקא וכדמשמע לישנא דש״ס והכא באשה קמפלגי וכן פרש״י התם להדיא וז״ל והכא באשה קמפלגי כלו׳ אם היה מקנהו קרקע בדמי שטר זה ודאי לא קנה המלוה את הקרקע דלא סמכה דעתיה דבעל הקרקע אבל באשה סבר ר״מ דסמכה דעתה דכיון דאיתתיה אנא לא שביק דידי ומחיל לאחריני ע״כ וליכא למימר דהיינו למאן דלא דאין דינא דגרמי אבל לדידן סמכא דעתיה דאמר מסתמא לא מחיל דאי מחיל יתחייב לשלם מדינא דגרמי דהא קאי התם אליבא דר״מ ור״מ הוא דדאין דינא דגרמי בהגוזל קמא (ד׳ ק׳) ועוד דהא הר״ן נמי כ׳ בפ׳ האיש מקדש ובמלוה בשטר אע״פ שהקנהו לו בכתיבה ומסירה אינה מקודשת דכיון דיכול למחול לא סמכא דעתה ובמכר לא קנה עכ״ל והא דבקידושין הוי קידושי ספק היינו משום שמא קי״ל כאידך אב״א בש״ס התם דפליגי בדרבי ורבנן או בדרב פפא וכ״ע אית להו דשמואל ואשה סמכה דעתא אבל באינש אחרינא כ״ע מודו וכדמשמע בש״ס ורש״י דאשה שאני מיהו כ״ז בקרקע אבל במטלטלי לא שייך האי דינא דסמכא דעתי׳ מ״מ לא עדיף השט״ח ממעות עצמו דאין מטלטלין נקנין במעות אלא במשיכה ולכך כ׳ רש״י קרקע דוקא וכל זה ברור.
(ב) כיצד – בש״ס פ׳ האיש מקדש מבואר דכי היכי דאמרינן דהמקדש במלוה אינה מקודשת דמלוה להוצאה ניתנה ה״ה הקונה במלוה אינו קנין מה״ט וכ״כ העיטור וכ״כ הריטב״א בקידושין וכת׳ שכן אמרו בירושלמי ר׳ חייא בשם ר׳ יוחנן קדושי מלוה בקרקעות לא קנה ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע וע״ש וכ״כ הרא״ש פ״ק דקידושין ועיין בב״מ דף ט״ו ע״א בתו׳ ד״ה האי שטרא ובחדושי מהרש״א שם ודו״ק עכ״ל הש״ך וכת׳ עוד וז״ל מעשה בא לפני בראובן שקנה קרקע משמעון ולא החזיק בה רק שנתן לו ממרנ״י שיש לו על לוי בדמי הקרקע ויש שהיו רוצים לו׳ כיון דשטרות אין גופן ממון ואין בהן דין אונאה ושומרין ושאר דברים אין המקח נקנה בהן ופסקתי דנקנה המקח בנתינת ממרנ״י וא״י לחזור כו׳ ע״ש שהוכיח כן בראיה מהש״ס:
(ג) פרוטה – והיינו דוקא בשנתן לו השוה פרוטה על דמי הפרעון והשאר זקף עליו במלוה או לא עייל ונפק אזוזי וע״ד שיתבאר בס״י וקיצר כאן וסמך אמ״ש שם אבל אין לו׳ דאינו נותן לו בשביל שיווי המקח אלא שבפרוטה זו ישתעבדו זה לזה זה לקנות וזה למכור וכל א׳ א״י לחזור בו דומיא דקנין שטר וחזקה וק״ס דהא קנין כסף נלמד משדה עפרון ושם היה הכסף דמי שיווי השדה עכ״ל הסמ״ע:
(ד) שיחזירהו – דמתנה ע״מ להחזיר שמה מתנה וקנין בכל דבר חוץ מקדושי אשה וכמ״ש בא״ע סי׳ כ״ט ע״ש. שם:
(ג) שוה פרוטהקדושין י״ג א׳:
(ד) ואין כו׳ – כנ״ל בסי׳ שקדם:
(א) בכסף כיצד – עיין ש״ך שהעלה דאם קנה קרקע בשט״ח שיש לו על אחרים דלא קנה דלא סמכ׳ דעתיה דשמא ימחול דע״כ ל״פ ר״מ וחכמים בקידושי אשה בפ׳ האיש מקדש אלא באשה סמכה דעתה דסברה לא שבק דידי ומחל לאחריני וכתב שם רש״י ודאי אם הי׳ מקנהו קרקע בדמי שטר זה ודאי לא קנה וליכא למימר דהיינו למאן דלא דאין דינא דגרמי וכו׳ דהא קאי התם אליביה דר׳ מאיר דדאין דינא דגרמי אבל בממרני ודאי קנה זה תורף דבריו וע״ש: אמנם מדברי התוספות נראה דבקרקע קנה כה״ג ע״ש פרק מי שמת דף קנ״ז דרצו להוכיח דאין המוחל משלם אלא דמים שקיבל מדפליגי ר׳ מאיר וחכמים בקידשה בשטר בסמכה דעתה אם יתחייב לשלם כל מה שכתוב בשטר ודאי סמכה דעתה דאי מחל משלם וכתבו לדחות משום דאשה בושה לבא לב״ד לתבוע מבעלה ולכך לא סמכה דעתה ע״ש. וא״כ ממילא נשמע גבי קרקע כה״ג קנה בשטר חוב דאין המוכר מתבייש לתבוע ללוקח במה דמחל. וכן נרא׳ מדברי תוספותפ״ק דמציעא דף ט״ז ד״ה האי שטרא וז״ל במלוה אינו יכול לקנות כדאמרי׳ בקידושין המקדש במלוה אינה מקודשת ובמכר לא קנה והא דאמר באיש מקדש דף מ״ז ושוין שבמכר קנה היינו במלוה שיש לו על אחרים דאי באשה בענין זה מקודשת לכ״ע אי לאו דאשה לא סמכה דעתה ויראה שיחזור וימחול ע״ש ומשמע דבמכר כה״ג בשט״ח קנה. ומ״ש הש״ך בשם הר״ן פ׳ האיש מקדש שכתב ובמלוה דאחרים בשטר אינה מקודשת כיון דיכול למחול לא סמכה דעתה ובמכר לא קנה וע״ש. ולפי מ״ש הגירסא בר״ן שם ס״א ובשטר לא קנה אינו דאיה דיש לו׳ דקאי אקידושין אלא דדברי התו׳ פ״ק דמציעא קשיא לי דמפרש׳ ושוין במכר שקנה דהיינו במלוה שיש לו על אחרים ואלו בש״ס שם בקידושין מוקים ליה במילי אוחרי והוא באומר לה התקדשי במנה ונמצא חסר דינר עיין שם.
(א) [שו״ע] ונתן לו כסף. נ״ב ובזקפן עליו במלוה באמירה בעלמא ודאי דלא מהני. ואם כתב לו שטר על הזקיפה עיין שו״ת ב״ח סי׳ ק״מ באורך ושו״ת הראנ״ח ח״א סי׳ קטז:
(ב) [באר הגולה אות ד] וכתב הב״י דהיינו. נ״ב הקשה לי חכם אחד הא כן הוא מימרא מפורשת קדושין י״ג כשם שאין אשה מתקדשת בפמש״פ כן אין קרקע נקנית בפמש״פ וצ״ע:
(א) בכסף כיצד. עש״ך ס״ק א׳ שכתב בשם רש״י ור״ן דאם קנה קרקע בשט״ח שיש לו על אחרים לא קנה משום דלא סמכה דעתיה דירא שימחול ובקצה״ח הביא בשם התו׳ בב״ב קנ״ז ותו׳ ב״מ דף ט״ז ד״ה האי שטרא דבמכר קנה דדוקא באשה לא סמכה דעתה משום דכסיפא למיתבעי לבעלה כשימחול אבל במכר דלא כסיף למתבעי׳ קנה ומה שהקשה הקצה״ח בתו׳ ב״מ ט״ז הוא קושי׳ מהרש״א שם:
(ב) כסף ש״פ ע׳ בסמ״ע ס״ק א׳ שכתב דכל שלא נתן בתורת התחלת פרעון רק לתורת קנין דלא קנה ובט״ז השיגו עיי״ש והנה מה שהשיג עליו מהא דערבוני יקון דלקמן יתבאר בסמוך וגם קשה דברי הסמ״ע במה שכ׳ דכסף נלמד משדה עפרון דהא בהדיא מבואר בקידושין דף כ״ו דנלמד מקרא דשדות בכסף יקנו וע׳ בתו׳ שם ד״ה אמר קרא וא״א ללמוד כלל משדה עפרון ע״ש אמנם בפרישה כתב וז״ל דא״כ מהיכן ילפינן דאין כסף פחות מש״פ קונה מאשה ואשה גמרינן משדה עפרון והכסף דשדה עפרון היה דמי שוויו של השדה ע״ש אמנם גם זה לא א״ש דהב״י לא כתב כלל הטעם דאין פחות מש״פ קונ׳ משום דנלמד מאשה ושדה עפרון רק שכתב וז״ל מדאמרינן בקידושין ג׳ ואשה בפחות מש״פ לא מיקניא נפשה וכ׳ התו׳ הטעם דגמר קיחה קיחה משדה עפרון דכתי׳ בו כסף ופחות מש״פ לא מיקרי כסף ע״ש דכוונת הב״י הוא דכיון שכתבו התו׳ דפחות מש״פ לא מיקרי כסף א״כ גבי קנין קרקע בכסף דנלמד מקרא דשדות בכסף יקנו ממילא שמעינן דלא מיקני בפחות מש״פ דהא פחות מש״פ לא מקרי כסף וקרא כתיב שדות בכסף יקנו ועוד ק״ל ע״ד הסמ״ע שכתב דדוקא כשנתן לו הש״מ על דמי הפרעון דהא אפי׳ נתן לו הכסף ע״מ שיחזירהו לו קנה אף שלא יזכה לו על דמי שיווי השדה וצ״ל בדוחק דגם פרעון ע״מ להחזיר חשיב פרעון וזה דוחק לכן העיקר כהט״ז דאפילו נותן לו הכסף רק כדי לקנות השדה קונה ועמ״ש בסעיף י׳ עוד מזה:
(א) ונתן לו כסף ואם נתן לו ממרני שיש לו על אחרים בעד כסף קנה דאפי׳ בקידושין כה״ג מקודשת כיון דאינו יכול למחול וכתב בעטרת צבי דצריך הלוקח לישאל להמתחייב תחלה אם יקבל מפני שהוא תקנות ארצות שלא לקנות שט״ח בלתי ידיעת הבע״ד אבל אם נתן לו שט״ח שנכתב על שם המלוה אינו קונה ודוקא באשה מקודשת לר׳ מאיר משום דסמכה דעת׳ דלא שביק דידיה ומחיל לאחריני אבל במכר לא קני כיון יכול למחול לא סמכה דעתא ש״ך ובתוס׳ ב״מ ט״ז ובב״ב קנ״ז הובא בקצה״ח כתבו להיפך דאפי׳ לרבנן דס״ל דבאשה אינה מקודשת הטעם דאף דיתחייב לשלם כשימחול משום דינא דגרמי מ״מ אינה מקודשת דכסיפא לה למיתבעיה אבל במכר קונה דסמכה דעתה משום דלא כסיף למיתבע:
(ב) שוה פרוטה קנה דעת הסמ״ע דדוקא כשנתן לו המקצת דמים על התחלת פרעון ולא עייל ונפיק אזוזי או שזקף המותר במלוה כדלקמן סי׳ יו״ד אז קנה אבל נתן לו הפרוטה רק על שם קנין ולא להתחלת פרעון לא קני דכסף נלמד משדה עפרון ושם היה לתחלת הפרעון ודעת הט״ז דאפי׳ נתן לו לשם קנין קנה הכל כמו בערבוני יקון הכל דסעיף י״א וע״ב דעיקר כדבריו:
(ג) על מנת שיחזרהו קנה דנתינה על מנת להחזיר שמה נתינה בכל מקום חוץ מקדושי אשה (סמ״ע):
(ב) בכסף כיצד – עבה״ט טד ה״ה הקונה במלוה אינו קנין מה״ט כו׳. ובאמת לאו דברי הכל היא דדעת הרמב״ם פ״ז מה׳ מכירה הלכה ד׳ אינו כן אלא דגבי קנין מלוה דינו ככסף ממש והראב״ד שם השיג עליו ע״ש וע׳ בש״ע לקמן סי׳ ר״ד ס״י ובסמ״ע שם אך דעת רוב הפוסקים כהראב״ד שהוא היש חולקים שם. ומ״ש הבה״ט וכתב עוד שם מעשה בא לפני בראובן כו׳ עד ופסקתי דנקנה המקח בנתינת ממרנ״י וא״י לחזור כו׳ ובפנים בש״ך כ׳ עוד בזה מיהו אם היה נותן לו שט״ח על לוי בדמי הקרקע באופן שיוכל לחזור ולמחלו לא היה נקנה לו הקרקע כלל ואע״ג דבקידושין הוי קידושי ספק בכה״ג במקח לא נקנה וליכא ספיקא כו׳ ע״ש וע׳ בקצה״ח הביא בשם התוס׳ בב״ב קנ״ז ובב״מ ט״ז דבמכר קנה דדוקא באשה לא סמכה דעתה משום דכסיפא למיתבעיה לבעלה כשימחול אבל במוכר דלא כסיף למיתבעיה קנה והביאו ג״כ בנה״מ ע״ש. ונראה לכאורה דמה שפסק הש״ך דנקנה המקח בנתינת ממרנ״י זהו בגוונא שבא לפניו שראובן נתן לשמעון ממרנ״י שיש לו על לוי אבל בנותן ממרנ״י או שטר על עצמו אף דבחוב דידיה לא שייך חשש דלא סמכא דעתיה דילמא מחיל מ״מ לא מהני שהרי הש״ך למד זה מקידושין ובקידושין קיי״ל דאם נתן שטר על עצמו אינה מקודשת כמ״ש בא״ה סי׳ כ״ט ס״ו בהגה וע׳ בח״מ וב״ש שם. ובקצה״ח לקמן ס״ט האריך בדין זה (ובס׳ דברי משפט רמז לעיין בדין זה בתשובת ב״ח סי׳ קמ״ט ובסמ״ע סי׳ ר״ה סק״ה. הנה דברי תשובת הב״ח הובא קצת בקצה״ח שם אמנם דברי הסמ״ע דסי׳ ר״ה סק״ה לא ידעתי מה עניינו לכאן דשם מיירי שקנה הקרקע בקנין אחר בשטר או בחזקה או בק״ס רק כיון דלא יהיב זוזי אלא שט״ח על המעות לא אמרינן אגב אונסא וזוזי גמר ומקנה). ועיין בס׳ מחנה אפרים ה׳ קנין מעות סי׳ ה׳ האריך ג״כ בדין זה והביא שם מדברי ס׳ מקח וממכר לרב האי גאון שער י״ג בשם הגאון דמבואר דשט״ח דידיה קונה כמו הכסף ועדיף מכסף שקונס קנין גמור אפילו במטלטלים והיינו משום דלא שייך נשרפו חיטיך כיון דהמוכר לא קיבל הדמים וכמ״ש התוס׳ ב״מ דף מ״ו גבי ק״ס ומסיק המח״א שם דרש״י והריטב״א והר״ן ס״ל דשטר חשיב כנתינת כסף קונה במכר ולהרשב״א מספקא לזה בזה עש״ה. וע׳ בש״ך לעיל ס״ס ל״ט ס״ק מ״ט במה שהביא בשם המבי״ט במי שמכר צמר לחבירו בסך פלוני וכתב לו שטר על הסך ומת הלה שלקחו כו׳ דמבואר משם דנותן שטר על עצמו בקניית חפץ מחוייב המוכר לתת החפץ לא מדין קניית כסף רק מדין חיוב שנתחייב המוכר לתת החפץ במשיכת השטר ולדעת הש״ך עכ״פ מחוייב ליחן לו צמר איזה שיהיה עיין בקצה״ח ובנה״מ שם. ועיין בתשובת בית אפרים חח״מ סי׳ כ׳ שהאריך הרבה בענין זה והשיג שם על המח״א הנ״ל שלא כוון יפה בפי׳ דברי ר״ה גאון הנ״ל וגם חולק שם על הש״ך דסי׳ צ״ט הנ״ל דס״ל דמחוייב ליתן לו עכ״פ איזה צמר שיהיה דזה אינו דע״כ לא קאמר הרמב״ן רק לענין דמחוייב המלווה להלוות לו דכיון שזה קיבל עליו קנין ושעבד נכסיו להמלוה עבור סך מעות נתחייב לו עי״ז הסך הזה משא״כ בצמר וכה״ג שעשה עמו מקח למכור לו צמר בכך וכך מעות ולא עשה שום קנין בצמר רק שנתן לו שט״ח על המעות ובשטר לא נזכר צמר כלל רק שמשעבד נכסיו עבור סך במה יקנה זה הצמר וקנין אין כאן שטר אין כאן כו׳ ומסיק וכ׳ תבלא לדינא דקונה קרקע ונותן שטר על הדמים לדעת הרמב״ן אין זו נתינה כיון שהכסף לא יצא מרשותו ומה שלא מתחייב בדמים שהיה המוכר מחוייב ליתן בעד שטר זה לדעת הרמב״ן בזה א״י לקנות דאף אם יש לו מלוה ביד המוכר לא קנה כדאי׳ בסי׳ קצ״ט ואף שדעת קצת פוסקים דבמלוה הבאה מחמת מכר שפיר מצי לקנות. כאן לא הוי כמלוה הבאה מחמת מכר דשם הטעם כמ״ש הה״מ (הובא בסמ״ע שם סק״ד) דעשאו חז״ל כאילו המכר הראשון הוא בעין כו׳ וזה שייך דוקא במלוה הבאה מחמת מכר ממש שאנו דנין כאילו מחליף עתה המטלטלין עצמו שהמלוה הוא מחמתן משא״כ בזה דבאמת מעות אין כאן וגם מטלטלין מעולם לא היה כאן וא״כ חזרנו לומר דהוי כמחליף על השעבוד קרקעות שהמלוה בא מחמתן והרי כבר כתבתי ששעבוד הקרקע אין בו תורת חליפין כו׳ והאריך עוד בזה ומסיים ולעיקר הדין נ״ל דאם כותב בשטר השעבוד עבור המעות המגיע לו ורוצה שיקנה החריץ בתורת חליפין ודאי לא מהני כיון שבשטר כתוב שהשעבוד תמורת מעות ואיך יקנה החפץ בתורת חליפין הרי אין זכרון לחפץ כלל וגם אם כותב בפירוש שמשעבד קרקעותיו עבור חפץ פלו׳ י״ל ג״כ דלא מהני דש״ק אינו נקנה בחליפין ואין נעשה חליפין ואם רוצה לקנות בתורת דמים במחלוקת שנייה בההוא דמנה אין כאן ולדברי הריטב״א לכאורה קנה עש״ה וכייצא בזה כתב ג״כ בתשובת משכנות יעקב חח״מ ס״ס י״ח ע״ש:
(ג) ונתן לו כסף ש״פ קנה – כ׳ בס׳ שער משפט יראה לי דאם גזל הכסף מאחר וקנה בה קרקע לא קנה כמו בקידושי אשה כו׳ מיהו נראה דיש חילוק אם המוכר מכיר שהמעות הוא גזל אזי אין הלוקח קונה בגזל דלאו מידי יהיב ליה כיון שאין המעות שלו וגם המוכר צריך להחזיר המעות לבעל המעות משא״כ אם המוכר לא ידע שהמעות הוא גזל כו׳ ע״ש:
ונתן לו כסף שוה פרוטה קנה עסמ״ע סק״א דהעלה דאין כסף קונה אלא כשנתן לו בתורת תחילת פרעון. או שאין שוה יותר. אבל לקנות בפרוטה ולשלם שוי׳ לא מהני ע״ש. ובט״ז השיג עליו דבהדיא כ׳ הרב בסעיף י׳ דפירש דיקנה כנגד הכל קנה ע״ש. ועוד דהא קיי״ל בקדושי אשה דקונה בפרוטה אף דאינו בתורת שווי. והנה קושייתו מדברי הרב באמת כבר כ׳ הסמ״ע שם דדעת רש״י והטור דל״ק. וערש״י דבפרק הזהב כ׳ דלקנות הכל לאו מלתא הוא. ובהאומנין כ׳ דהמוכר לא אוזיל גבי׳ ע״ש והתו׳ בהזהב תמהו עליו דפי׳ שיקנה הכל ודאי עדיף מתורת פרעון ע״ש. אבל לענ״ד דברי רש״י מדוקדקין ומכוונין לדברי הסמ״ע ומה שסתם כאן גילה כאן. דכיון דהמוכר לא אוזיל גבי׳ והפסיקה מרובה לאו מילתא היא. ואף דהוא פי׳ שיקנה הכל ל״מ דכסף אינו קנין אלא בכנגד שוי׳ וזהו דברי הסמ״ע כאן וכיון לשי׳ רש״י דהביא שם. ויישב בדבריו קושי׳ התו׳ וכמש״כ ולענ״ד זהו שכ׳ הב״י דהטור ס״ל כרש״י אף דהטור לא הזכיר כלל פי׳ שיקנה הכל אלא כיון דכ׳ טעמא דהמוכר לא אוזיל גבי׳. ע״כ כיון לשי׳ רש״י. והנה הרא״ש שהביא הטור בסי׳ ר״א דנהגו לקנות בפרוטה קונה כדין סטימותא. ולמ״ל מנהגא הא אי איהו לחודי׳ פי׳ דיקנה בזה היה לו לקנות מדין כסף ואפי׳ במטלטלין אם פי׳ קונה בכסף כמש״כ הרב בסי׳ קצ״ח ס״ה. וע״כ דס״ל נמי כשיטת רש״י דבכה״ג לא הוה קנין וכפי׳ הסמ״ע דכסף אינו קנין אלא בתורת...
בכסף כיצד מכר לו בית או שדה ונתן לו הכסף קנה ואין אחד מהן יכול לחזור בו:
{ב} ואין נקנה בפחות משוה פרוטה:
{ג} ואפילו נתן לו הכסף על מנת שיחזירנו לו קנה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) ואין נקנה בפחות מש״פ כ׳ ב״י דנלמד מדאמרינן בריש קידושין דאשה בפחות מש״פ לא מקניא וכתבו התוס׳ דטעמא משום דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון עד כאן לשונם והא דכ״ר דבפחות מש״פ אינו נקנה דמשמע הא בש״פ נקנה היינו היכא שכל הכסף שנותן בעד המקח אינו אלא פרוטה א״נ הוא יותר מפרוטה ונתנו לו בתורת פרעון סתם ולא עייל ונפיק אזוזי א״נ זקף עליו השאר במלוה דהוי כאילו כבר קבלו ממנו אבל אי לא״ה אפילו פרוטה אינו קונה וכמו שיתבאר בסמוך ורבינו קיצר כאן וסמך אמ״ש בסמוך אבל א״ל שאינו ר״ל דמי המקח אלא כסף שנותנין על המקח כדי שיחול בו הקנין קאמר שלא יהא בפחות מש״פ ובזה קונה בכל ענין ובקנין הכסף בדמי המקח לא קמיירי השתא ויתבאר לקמן בדברי רבינו בזקפו במלוה וכיוצא בו דא״כ מהיכן ילפינן דאין כסף פחות מש״פ קונה מאשה ואשה גמרינן משדה עפרון והכסף הנזכר בשדה עפרון משמע שהיה דמי שוויו של שדה:
(ג) ואפי׳ נתן לו הכסף ע״מ שיחזירנו כן הדין בכל הקניינים חוץ מבקדושי אשה כמש״ר ר״ס כ״ט בא״ע ושם כתבתי הטעם משום דאין אשה נקנה בחליפין וזה דומה לחליפין ע״ש:
(ג) {ג} ואפילו נתן לו הכסף על מנת שיחזירנו לו קנה. הכי אסיקנא בפ״ק דקידושין מיהו יש לחלק למאי שכתב הר״ן לשם (בד׳ תרכ״ב ע״ב) דאיכא להקשות לרב דקיי״ל כוותיה דאין קונין בכליו של מקנה ואפילו באדם חשוב ואילו הכא אסיקנא דבאדם חשוב קונין בשל מקנה מטעמא דבההיא הנאה וכו׳ ותירץ דה״מ כשמקבל מתנה גמורה אבל כשאינו מקבל אלא ע״מ להחזיר אין הנותן מתחשב בשביל כך ומשום דסתם חליפי סודר ע״מ להחזיר נינהו מש״ה דוקא בכליו של קונה אבל לא בשל מקנה עכ״ל לפ״ז ודאי הך דנתן לו הכסף ע״מ שיחזירנו לו קנה אינו אלא היכא דנתן קונה למקנה אבל מקנה לקונה אפילו באדם חשוב לא קנה מיהו אם המוכר אמר לאחר תן כסף ללוקח וכו׳ ונתן לו ע״מ להחזיר דקנה מדין שניהם מדין ערב ומדין עבד כנעני נראה דמהני וכן עיקר:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהחבל יוסף – אולם המשפטטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ג) הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: תֵּן מָנֶה לִפְלוֹנִי וּקְנֵה לְךָ קַרְקַע שֶׁלִּי, כֵּיוָן שֶׁנָּתַן, קָנָה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(ו) ו) שם ס״ד מימרא דרב שם גבי אשם דמקודשת ואתמר שם דף ז׳ ע״א משמיה דרבא וכן לענין ממונא וכ״כ הרמב״ם ד״ו ומה שהשמיט הרמב״ם דינים הנזכרים בסעיף ד׳ ה׳ ו׳ וכתב בב״י ובכ״מ דנ״ל דרבינו הוה גריס הא דאמר רבא וכן לענין ממונא סמוך לתן לו ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב וטעמא דרבא דלא אמר מדין עבד כנעני אפשר מטעמא שכתב הר״ן דדוקא לענין קדושין גמרינן מעבד כנעני וכו׳
(ג) תן ק׳ לפלוני וקנה כו׳ – דין זה נלמד מערב דכשאומר ראובן לשמעון הלוה ק׳ ללוי ואני ערב לך דנתחייב ונשתעבד ראובן הערב לשמעון המלוה בנתנם על פיו ללוי הלוה ה״נ נתחייב ראובן המוכר ליתן שדה לשמעון הלוקח כשיתן שמעון על פיו ק׳ ללוי וס״ל להמחבר ומור״ם דבכאן א״צ שמעון הלוקח לומר לראובן שדה שלך יקנה לי במה שנתתי מנה ללוי כמו שא״צ לדבר כן המלוה לערב ועמ״ש עוד בסמוך מזה ולא כדעת הטור עפ״ר:
(ה) קנה – דומיא דערב דנשתעבד באמירתו אם נתן המלוה על פיו המעות ללוה ה״נ בזה נקנה השדה לזה בנתינת המעות לפלוני על פי המוכר וס״ל להמחבר והרמ״א כאן דא״צ הלוקח לו׳ להמוכר שדה שלך יקנה (לו) [לי] במה שנתתי מנה לפלוני כמו שא״צ המלוה לדבר כן להערב ודלא כדעת הטור. שם:
(ה) (ליקוט) האומר כו׳ – הרי״ף ורא״ש השמיטו לגמרי וצ״ע (ע״כ):
(ליקוט) – עמש״ל דרי״ף השמיט מ״ש וכן לענין ממונא דס״ל דאתי׳ דאדם חשוב אמרה ואע״ג דבב״מ שם איתמר דוקא ללוי וגם באדם שאינו חשוב כבר תי׳ הר״ן שם בקדושין דאף באדם שא״ח חשיב הנאה ללוי אלא שאינו ש״פ וחליפין א״צ ש״פ ולרב אף באדם חשוב אינו כלום כיון דע״מ להחזיר הוא אין הנותן מתחשב בזה (ע״כ):
(ליקוט) ס״ג י״א כו׳ – והרי״ף השמיט דרבא לגמרי ונראה של״ג וצריכא שם דאין לו שחר דלמעלה אמר ג״כ במכר לא קנה באשה כו׳ וכן שם ה׳ ב׳ קא׳ וכן בגירושין ול״ק וצריכא והרבה כיוצא ומפ׳ איתמר נמי משמיה לענין ממונא היינו ההיא דרבא בב״מ מ״ז א׳ א״ל ר״ה מדסקרתא כו׳ ואתירוץ דמר זוטרא קאי והוא נכון (ע״כ):
(ד) תן מנה לפ׳ וקנה לך קרקע שלי ילמד מדין ערב שנשתעבד מחמת שנתן המלוה על פיו ה״נ דכוותיה ולזה א״צ לומר כאן שדך קנויה לי כמו בסעיף ה׳ שא״צ לדבר כן המלוה להערב סמ״ע:
{ד} אמר המוכר ללוקח תן הכסף לפלוני וקנה לך קרקע שלי ונתנם לו ואמר לו יקנה לי קרקע שלך בכסף שנתתי לפלוני קנה:
(ד) {ד} אמר המוכר ללוקח וכולי שם בסמוך (שם עד סעיף ח׳) אמר רבא תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב ערב לאו אע״ג דלא מטי הנאה לידיה משעבד נפשיה האי איתתא נמי אע״ג דלא מטי הנאה לידה משעבדא ומקניא נפשה. ופרש״י ואתקדש אני לך וכשנתנו לו א״ל התקדשי לי. וכ״כ הרמב״ם בפ״ה מה׳ אישות וכתב ה״ה שכ״כ הרשב״א והכרח הוא שאל״כ אפילו נתן לידה ואמרה היא אינם אלא קידושי ספק וכ״כ הרא״ש שצריך שיאמר לה הרי את מקודשת לי במנה שנתתי לפלוני. הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני עבד כנעני לאו אף ע״ג דלא חסר ולא מידי קא קני נפשיה האי גברא נמי אף ע״ג דלא חסר ולא מידי קני להאי איתתא ופרש״י הילך מנה והתקדשי לפלוני והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו והרא״ש כתב או בשלא עשאו שליח אלא שאמר המקדש הרי את מקודשת לי במנה שנתן ליך פלוני והרמב״ם בפ״ה מה״א העמידה כגון שקדשה אותו פלוני ואמר הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה ליך בגללו וכתב הר״ן ולפ״ז אין צריך להעמידה שיהא האומר זה שליח לאותו פלוני מדין עבד כנעני דתנן במתני׳ קונה את עצמו בכסף ע״י אחרים שהאחרים פודין אותו בממונם והוא קונה עצמו ויוצא לחירות ואף על גב דלא חסר איהו בהאי ממונא מידי. תן מנה לפלוני ואתקדש אני לו מקודשת מדין שניהן ערב אף ע״ג דלא מטי הנאה לידיה קא משעבד נפשיה האי איתתא נמי אף ע״ג דלא מטא הנאה לידה קא מקניא נפשה מי דמי התם ערב הא דקא קני ליה דחסר ממונא האי גברא קא קני להאי איתתא ולא חסר ולא מידי עבד כנעני יוכיח דלא קא חסר ממונא וקא קני נפשיה מי דמי התם הך דהא מקני קני הכא האי איתתא קא מקנה נפשה ולא קניא ולא מידי ערב יוכיח אע״ג דלא מטי הנאה לידיה משעבד נפשו וכתב הרמב״ם בפ״ה מהלכות אישות דהיינו בשקדשה אותו פלוני וא״ל הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך. בעי רבא הילך מנה ואתקדש אני לך מהו אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא מקודשת א״ל רב אשי למר זוטרא א״כ הו״ל נכסים שיש להם אחריות נקנים עם נכסים שאין להם אחריות ואנן איפכא תנן נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות א״ל מי סברת דא״ל אגב הכא באדם חשוב עסקינן דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקניא ליה נפשה איתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא ופרש״י וכן לענין ממונא. הך שמעתא דרבא דילפינן קידושין מדין ערב ומדין עבד כנעני בין לענין ממונא מכר לו שדה וא״ל תן הכסף לפלוני ושדי מכורה לך בו קונה מדין ערב הילך מנה ותהא שדה מכורה לפלוני קנה אותו פלוני השדה מדין עבד כנעני תן מנה לפלוני ותקנה לו שדי בו קנאה מדין שניהן וכתב הר״ן ולפיכך לא פירש דקאי נמי אהילך מנה ותקנה לך שדי באדם חשוב דסמיכא להאי מימרא טפי משום דקידושין גופייהו ספוקי מספקא ליה לרבא ולא איפשיטא ליה וא״כ היכי לימא תו וכן לענין ממונא אבל לדידן כיון דפשיטא לן דבאדם חשוב מקודשת משמע דה״ה נמי לענין ממונא וכן דעת ר״ח שכתב והילך מנה ויהיו לך נכסי ואמר דההיא הנאה מיחשבא ככלי דיהביה הקונה למקנה וקנה בו בתורת חליפין אותן נכסים ולפ״ז אף מטלטלין קנה בה עכ״ל.
ודע שהרי״ף והרא״ש השמיטו הא דאמר רבא וכן לענין ממונא וכתב הר״ן שלא ידע למה השמיטה הרי״ף והרמב״ם בפרק ה׳ מהלכות מכירה כתב האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך קנה מדין ערב וכתב הר״ן ולא ידעתי למה לא כתב גם כן מדין עבד כנעני ומדין שניהם ושמא סובר הוא דדוקא לגבי קידושין גמרינן מעבד כנעני משום דעבד ואשה כי הדדי נינהו דעבד גמר לה לה מאשה אבל לענין ממון אין למדין מעבד כנעני אבל אין זה מחוור וצ״ע עכ״ל ותמיהני איך עלה בדעתו של הר״ן לומר דשמא סובר הרמב״ם דדוקא לגבי קידושין וכו׳ אבל לענין ממון אין למדין מעבד דאטו הרמב״ם אמורא הוא דליפלוג על רבא דאמר וכן לענין ממון ונראה דאיפשר דבגירסת הרמב״ם איתא אמר רבא וכן לענין ממונא סמוך לתן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב וטעמא דרבא אמר וכן לענין ממונא אדין ערב ולא אמרה נמי אדין עבד או אדין שניהם הוי כדכתב הר״ן משום דלענין ממון אין למדין מעבד ודעת רבינו כדעת ר״ת דקאי גם למדין עבד ומדין שניהם ולדידן דקיי״ל באדם חשוב מקודשת ה״ה לענין ממונא וכתב בתלתא בבי קמייתא שצריך שיאמר הקונה שדך קנויה לי כשם שגבי קידושין צריך שיאמר התקדשי לי וגבי אדם חשוב כתב שצריך שיאמר המוכר קנה שדי ולא הצריך שיאמר הקונה שדך קנויה לי:
[בדק הבית: ול״נ דדוקא גבי קידושין קפדינן בהכי כי היכי דלא ליהוי אמרה היא אבל גבי ממון א״צ לומר הלוקח דבר:]
כתב במרדכי דסוף כתובות ראובן שהיה חייב לשמעון מנה ואחר שהגיע זמן הפרעון אמר שמעון לראובן קרקע פלוני אמכור לך במנה ונתרצה ראובן לקנות ונתן לו מנה והוא אתרא דקנו בכספא לא מצי שמעון למימר אותו מנה אני גובה בחובי אלא אותו קרקע קנוי ויחזור ויגבה חובו וראיה מדברי חכמים שאמרו זה היה פקח שמכר לו את השדה שהוא יכול למשכנו עליו מדברי רבינו האי ז״ל עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) אמר המוכר ללוקח תן הכסף כו׳ מקור דין זה בקידושין [עב״ח שמביא ל׳ הגמרא עד וצריכא ועפ״ר] וצריכא דאי אשמועינן קידושין משום דאשה ניחא לה בכל דהו אבל ממונא אימא לא ואי אשמועינן ממונא משום דאתייהיב למחילה אבל קידושין אימא לא צריכא. ופירש״י וכן לענין ממונא הך שמעתא דרבא דילפינן קידושין מדין ערב ומדין עבד כנעני כן הדין ג״כ לענין ממונא כו׳ ע״ש. וכתב הר״ן כו׳ [עב״ח שמביאו] והרי״ף השמיט הא דאמר רבא וכן לענין ממונא וכתב עליו הר״ן דלא ידע למה השמיט ע״ש והרא״ש ג״כ השמיטה ע״ש. ומ״מ כתבו רבינו וכדעת רש״י ור״ח הנ״ל. והרמב״ם בפ״א מה״מ כתב דין הנ״ל הנלמד מערב ולא אינך דינים והניחו ג״כ הר״ן בצ״ע למה לא כתבו. והב״י כתב ואפשר דהרמב״ם גרס האי דאמר רבא וכן לענין ממונא סמוך לאותו דין קמא הנלמד מערב וס״ל להרמב״ם דרבא גופיה אינו משוה ממונא לדין אשה הנלמד מעבד ומשניהם דוקא אשה ועבד הוא דאיתקשו אהדדי דגמרינן לה לה מאשה ולא לענין ממונא עכ״ל בקיצור וק״ל הא עבד הגמרא צריכותא למה איצטריך רבא למימר דינו לענין אשה וגם לענין ממונא ונצטרך לפרש דהצריכותא הוא אדין קמא הנלמד מערב לחוד וא״כ איך מתורץ דאי אשמועינן בממונא ולא כתבו באשה הו״א לענין אשה לא הא אותו דין קמא נלמד במכ״ש מדין בתרא דאשה הנלמד משניהם. בשלמא בלא תירוץ ב״י לא קשיא ארבא למה ליה למימר דינא קמא ולא סמך אדין בתרא משום דדין בתרא נלמד משני דינים קמאי ומש״ה הקדימם רבא. אבל לפי תירוץ ב״י הגמרא מקשה דלא הול״ל דין קמא באשה ונלמוד מדין ממון ולא ניחא ליה לומר דכתבוהו משום דדין בתרא נלמד מיניה וז״א מיושב דאיך אמר דהו״א באשה לא הא נלמד במכ״ש מדין בתרא. ולכאורה קשה לי על הר״ן ועל הב״י במ״ש הרמב״ם לא כתב האי דינא דנלמד מעבד בממונא מהא דכתב הרמב״ם בפ״ה מה״מ בדין ז׳ ז״ל הקנה א׳ כלי למוכר כדי שיקנה הלוקח אותו הממכר זכה הלוקח ע״מ להחזירו כו׳ והנה לשון זה משמע שאחר מקנה כלי שלו למוכר כדי שיקנה המוכר ללוקח והיינו דין עבד ממש הנ״ל. וא״ל שהם ז״ל לא פירשו דברי הרמב״ם כן אלא שר״ל שהלוקח עצמו הקנה כליו למוכר כדי שיקנה לו המוכר ע״י וקמ״ל אף על גב דלא נתן לו הכלי אלא על מנת שיחזירו לו מכל מקום הוי קנין ומ״ש הקנה אחד ר״ל אחד הבא לקנות הקנה לזה שבא למכור כדי שיקנה זה הנותן הבא לקנות ואף על כי שהלשון דחוק לפירוש זה מסתבר להו ז״ל לפרשו כן דאל״כ הו״ל להרמב״ם לכתוב זה בפ״א דמכירה אצל מה שכתב שם דין קנין הנלמד מערב וכן נראה לי דז״א שהרי הב״י עצמו הביא דברי הרמב״ם הללו בסימן קצ״ה ס״ס ז׳ ופירשו דאאחר קאי שהקנה כלי למוכר בשביל הלוקח שכתב שם ז״ל ומדברי הרמב״ם בפ״ה מהל׳ מכירה שכתב הקנה כלי למוכר כו׳ נראה שסובר כהרא״ש (דאמר אפילו אחר נתן למקנה כלי) שהרי לא חילק בין הוא בפניו לאינו בפניו. וצ״ל דס״ל להר״ן ולב״י דאינו דומה ההוא דאחר נותן כלי לקנות בו בשביל הלוקח אבל גוף דמי הקנין נותן הלוקח להמוכר לההוא דעבד דהתם כל דמי הקנין נותן האחר והעבד הזוכה לנפשו לא נתן כלום וק״ל:
ולענין קושיא גדולה שהקשה ר״ן וב״י הנ״ל למה השמיטו הרי״ף והרא״ש האי מימרא דאמר רבא וכן לענין ממונא נלע״ד דהם לא פירשוה להא דאמר רבא וכן לענין ממונא דקאי אהאי דינא הנ״ל הנלמד מערב ועבד ומדין שניהם אלא אדין אחר וכ״מ בלשון המימרא הנ״ל דקאמר איתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא ולשון נמי ולשון וכן בוי״ו לא נתיישבו אהדדי אם קאי למאי דסמיך ליה לפנינו אלא הול״ל איתמר משמיה דרבא וכן לענין ממונא או הול״ל איתמר נמי משמיה דרבא כן לענין ממונא בלא וי״ו דהא לא נזכר שם בגמ׳ לפני זה שאמר רבא כן לענין ממונא בהנך דינים הנ״ל ונראה דהם ז״ל פירשו דקאי אשלפני פניו אמ״ש שם לפני דינים הנ״ל ז״ל אמר רבא הילך מנה ע״מ שתחזירהו לי במכר ל״ק באשה אינה מקודשת כו׳ עד ועוד הא רבא הוא דאמר מתנה ע״מ להחזיר שמה מתנה כו׳ אלא אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה כו׳ א״ר הונא לרב אשי הכי אמרינן משמיה דרבא כוותך והנה אף שרש״י פירש שרב אשי משמיה דרבא אמר כן הם ז״ל לא פירשו כן דהא רבא לא הזכיר בדבריו הנ״ל חילוק בין אשה למכר ואינך. ועוד דא״כ לא הוי ליה לרב הונא למימר לרב אשי הכי אמרינן משמיה דרבא כוותך כיון דגם רב אשי משמיה דרבא אמר אלא הול״ל גם אנחנו אמרינן משמיה דרבא כוותך. אלא סבירי להו דרב אשי משמיה דנפשיה אמרה ורב הונא אמר לרב אשי גם אני אמרינן משמיה דרבא כוותך רצה לומר דקני ולא כדאמרינן משמיה דרבא דבכולהו לא קני אבל לא מוכח מדברי רב הונא הללו שאמר משמיה דרבא כוותיה דרב אשי גם במה שכתב בר מקידושי אשה די״ל דסבירא ליה לרבא השוה וסבירא לי׳ בכולו קני כמו שהשוה בשמו תחילה לומר בכולהו לא קני והאתא א״ש דאסיק וכתב ע״ז וקאמר איתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא דמשמע מתרתי קאמר דמדקאמר איתמר נמי משמיה דרבא ר״ל דאיתמר נמי דרבא אמר דהוי מתנה והיינו בקידושי אשה דמכילתין איירי מיניה וכן לענין ממונא למדנו דלא לענין קידושי אשה לבד אמרינן אלא גם לענין ממונא אמרינן ועל זה קאי הצריכותא דמסיק הגמרא למה הוצרך רבא לומר האי דינא בקידושי אשה וגם לענין ממונא והשתא א״ש דהשמיטו הרי״ף והרא״ש להאי מימרא משום דלא קיי״ל כרבא אלא כרב אשי הנ״ל ודוק. ובא״כ הוא נראה שגם כן פי׳ נמי הרמב״ם ומש״ה לא כתב אינך הבבות והא דכתב האי דינא דנלמד מדין ערב לא מכח האי מימרא כ״כ אלא מפני שפשוט ליה כמו שערב משעבד נפשיה לענין תשלומי ממון כן יכול לשעבד נפשיה לענין להקנות קרקע לזה שנתן לפלוני ממון ע״פ צוויו. ואף שנדחקתי בפירוש המימרא דוכן לענין ממונא מ״מ ניחא לי לסבול דוחק זה מלסבול הקושיא הגדולה למה השמיטו ממרא שלימה והצריכותא דעבד הגמרא ואפשר דבגירסת הספרים שלפני הרי״ף והרמב״ם והרא״ש היה כתוב האי איתמר נמי כו׳ עם הצריכותא לעיל אחר דברי רב הונא כו׳ הנ״ל ודוק. ואמר לו יקנה כו׳ נלע״ד דסבירא ליה לרבינו דכשנותן לוקח למוכר א״צ לומר כן בפי׳ וכמ״ש ר״ס קצ״ה לענין חליפין ז״ל ואין נוהגין עתה שיאמר לו הקונה כן כי מסתמא אדעתא דהכי הוא נותן לו עכ״ל וה״ה לענין כסף ומש״ה ברישא כשנותן לוקח למוכר עצמו הכסף סתם רבינו ולא כתב שצ״ל שיקנה לו בזה הכסף השדה שקנה ממנו ודוקא בהני ג׳ מצריך משום דאינו נותן הלוקח ליד המוכר. ובש״ע אפילו בהנך ג׳ בבות לא הזכיר שצריך שיאמר. ומור״ם ז״ל בהגהותיו כתב ג״כ ב׳ בבות (אמצעתא) דהיינו הנלמד מדין עבד ומדין שניהם הנ״ל דצריך שיאמר כמש״ר וכתב הטעם בצדו דצריך שאותו פ׳ שיזכה בו יגלה דעתו שחפץ בו ומה״ט נמי בבא ראשונה ואחרונה דמיירי דמדברים עם הזוכה ברישא א״ל תן לפלוני מנה וקנה קרקע שלי ונתן דודאי חפץ במקח דאל״כ למה נתן וכן בסיפא דקיבל המנה ממנו וכדי שיזכה על ידו הקרקע מש״ה א״צ לדבר כלום אבל רבינו ס״ל ברישא כיון שלא אמר ליה המוכר כן בשעת נתינה מש״ה צריך לחזור הלוקח ולומר כן בהדיא אחר שנתנו. וא״ת מ״ש מדין ערב שאמר תן ואני ערב דמשתעבד וא״צ המלוה לחזור ולומר לו אחר הנתינה הרי אתה משועבד לי במאי שנתתי לפלוני ע״פ ציוויך וי״ל דשאני ערב שאינו משתעבד לו רק לחזור וליתן לו מה שהוציא ע״פ דיבורו משא״כ כאן שהוציא ע״פ מנה ורוצה לקנות ע״י וק״ל. אבל בסיפא דנתן המוכר ללוקח וא״ל קנה בזה שדה שלי דקנהו אם הוא אדם חשוב לא כתב דצריך הלוקח לחזור ולומר שדה שלך [קנוניא] [יקנה] לי בהנאה זו שקבלתי ממך כיון דבשעה שא״ל כן זוכה הוא בהשדה מיד ואף על גב שכתב רבינו ס״ס נ״ז בא״ע בכה״ג לענין קידושי אשה האיש המקבל מהאשה שיאמר תתקדש לי במה שקבלתי ממך שאני התם בקידושין דאפילו אם האיש נותן להאשה עצמה צריך שיאמר לה הרי את מקודשת לי דילפינן לה מדכתיב כי יקח איש אשה משא״כ בקנין שבשדה דכשהלוקח נותן בעצמו למוכר א״צ לומר כלום כמ״ש:
והב״י שכתב בסוף ענין זה ז״ל וכ״ר בג׳ בבי קמייתא שצריך שיאמר הקונה שדך קנוי כו׳ כמו שצ״ל האיש לאשה כו׳ ע״ש אין כוונתו לתלות אמירת לוקח בקידושי אשה דשאני התם דכתיב כי יקח וכמ״ש אלא בא לומר ששוין הן בזה וצריך שתדע דכאן איירי אפילו נתן זה לזה שלא בשעה שעסוקין בענין המקח דאל״כ אפילו בקידושין א״צ לומר הרי את מקודשת כשעסוקין כבר באותו ענין ועיין בא״ע ס״ס כ״ז ור״ס כ״ט:
(ד) אמר המוכר ללוקח תן הכסף לפ׳ וקנה לך כו׳ זה נלמד מדין ערב דערב לאו אע״ג דלא מטי הנאה לידיה משעבד נפשיה האי מוכר נמי אע״ג דלא מטי הנאה לידיה משעבד ומקנה שדהו:
וא״ל יקנה לי כו׳ דאל״ה במאי גלי דעתיה דניחא ליה בכך אבל ברישא שנתן הלוקח למוכר עצמו א״צ שיאמר מידי וכן נמי בסיפא מה״ט וכמ״ש בסמוך ועד״ר:
(ד) {ד} אמר המוכר ללוקח וכו׳. בפ״ק דקידושין (דף ז׳) אמר רבא תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב וכו׳ הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני וכו׳ תן מנה לפלוני ואתקדש אני לו מקודשת מדין שניהם וכו׳ בעי רבא הילך מנה ואתקדש אני לך מהו ואסיקנא דבאדם חשוב מקודשת בההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקניא ליה נפשה איתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא וצריכא וכו׳ ופרש״י וכן לענין ממונא קאי אתלתא בבי קמייתא וכתב הר״ן ולפיכך לא פי׳ רש״י דקאי נמי אהילך מנה ותקנה לך שדי באדם חשוב דסמיכא להאי מימרא טפי משום דבקידושין גופייהו ספוקי מספקא ליה לרבא ולא איפשיטא ליה וא״כ היכי לימא תו וכן לענין ממונא אבל לדידן שכן באדם חשוב מקודשת משמע דה״ה נמי לענין ממונא וכן דעת ר״ח שכתב וכו׳ עכ״ל וכך הם דברי רבינו אבל הרי״ף והרא״ש השמיטו הא דאמר רבא וכן לענין ממונא וצ״ע למה השמיטוה גם בדברי הרמב״ם צ״ע שלא כתב בפ״ח מה׳ מכירה אלא בהא קמייתא וז״ל האומר לחבירו תן מנה לפ׳ ויקנה ביתי לך כיון שנתן קנה הבית מדין ערב עכ״ל וכבר התעורר הר״ן ע״ז ואמר שלא ידע למה השמיט הרי״ף ועל הרמב״ם כתב שמא סובר הוא דדוקא לגבי קידושין גמרינן מעבד כנעני משום דעבד ואשה כי הדדי נינהו דעבד גמר לה לה מאשה אבל לענין ממון אין למדין מעבד כנעני אבל אין זה מחוור וצ״ע עכ״ל. ואין ספק דדעת הר״ן היא לפרש אליבא דהרמב״ם דס״ל דכיון דאין ללמוד דין ממון מעבד כנעני א״כ הא דקאמר רבא וכן לענין ממונא לא קאי אלא אבבא קמייתא אבל תרתי בבא אחרינא דלמדינן לגבי קידושין מעבד כנעני לא קאי עליה וכן לענין ממונא ואפשר דזה הוא ג״כ דעת האלפסי והאשיר״י שהיו מסופקים אי קאי וכן לענין ממונא אכולהו תלתא בבי או לא קאי אלא אבבא קמייתא ולכך לא כתבוהו כלל אבל הרמב״ם אע״ג דאיהו נמי הוה מספקא ליה מ״מ עכ״פ קאי אבבא קמייתא דלמה יגרע ממון מקידושין שלא ללמדו מדין ערב משא״כ בתרתי בבא אחרינא דאיכא למימר דלא גמרינן מדין עבד כנעני אלא לגבי קידושין דכי הדדי נינהו דעבד גמר לה לה מאשה ולפיכך לא כתב אלא בבא קמייתא דלית ביה ספיקא כנ״ל דבר פשוט ודלא כמ״ש ב״י דהשיג על הר״ן וכתב עוד דהרמב״ם היתה לו גירסא אחרת וליתא אלא כדפי׳:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(ד) יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא הַדִּין לָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: הֵילָךְ מָנֶה וְיִהְיֶה שָׂדְךָ מָכוּר לִפְלוֹנִי, כֵּיוָן שֶׁקִּבֵּל זֶה מִמֶּנּוּ נִקְנָה הַשָּׂדֶה לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי. {הַגָּה: וְהוּא שֶׁאוֹתוֹ פְלוֹנִי חָפֵץ בְּזֶה, כְּגוֹן שֶׁעֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ, אוֹ שֶׁאָמַר לַמּוֹכֵר: שָׂדְךָ קָנוּי לִי בַּמֶּה שֶׁנָּתַן לְךָ פְּלוֹנִי (טוּר).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(ז) ז) טור ס״ה ומימרא דרבא גבי קידושי אשם שם מדין עבד כנעני
(ד) הילך מנה ויהא שדך מכור לפלוני כו׳ – דין זה נלמד מקנין עבד דכשנותן ראובן מנה לשמעון האדון ואו׳ לו במנה זו שתקבל ממני שחרר עבדך דקונה העבד נפשו בזה אע״ג דאין העבד הקונה נפשו נותן לו כלום לאדונו המקנה לו ה״נ דכוותיה:
(ב) והוא שאותו פלוני כו׳ – ע״ל סי׳ קפ״ב ס״ב בהג״ה.
(ו) נקנה – כמו בעבד אם נותן א׳ מנה להאדון וא״ל במנה זה שתקבל ממני שחרר עבדך דקונה העבד נפשו אע״ג דהוא אינו נותן כלום ה״נ דכוותיה. שם:
(ז) והוא – ע״ל סי׳ קפ״ג ס״ב בהג״ה:
(ו) י״א כו׳ – כל הג׳ סעי׳ השמיטן הרמב״ם ולכך כ׳ בלשון ו״א וטעמו שסובר מ״ש וכן לענין ממונא לא קאי אלא אדין ראשון מדין ערב וכ״ש לממונא אבל ב׳ הבבות האחרות עדין עבד אין ענין אלא לאשה דאתקש קניינם אהדדי שם ט״ז א׳ וכן שם י״ב א׳ לב״ש וכן שם ד׳ ב׳ היה רוצה ללמוד קידושי כסף אבל דין הרביעי הל״ל אלא שלפי׳ שרבא לא אמר אדין הרביעי שהרי מספקא ליה ואין דרכו לכתוב מה שלא הוזכר בגמ׳ בפירוש וערש״י שם ד״ה וכן כו׳ וער״ן שם והרי״ף והרא״ש השיטו מש״ש וכן לענין ממונא:
(ליקוט) י״א כו׳ – עמ״ש בשם הר״ן בפי׳ דברי הרמב״ם אבל מ״מ כ׳ הר״נ שאינו מחוור וצ״ע ועוד ק׳ דהא גמ׳ ערוכה היא בב״ק כ״ב ב׳ מכלל דמיקני כו׳ אי משום הא ל״ק כו׳ (ע״כ):
(ז) והוא כו׳ – בב״ק ק״ב ב׳ לא מ׳ כן שאמרו שם לימא פליגא כו׳ הא ל״ק כו׳ וכ״ש לדידן דלא ס״ל כבני מערבא דאף להודיעו א״צ וכ״כ בכה״ג וכ״ב הרשב״א אכן הטור ס״ל דלדידן צ״ל דשליחותיה קעביד אף בחיטין ושעורין כמש״ש בחטין וחטין ולא בטל שליחותיה אלא בפחת וע״ל ס״ס קפ״ד בהג״ה. אבל בדין א׳ ד׳ א״צ שיאמר שדך אף שבאשה צריך שלא יהא אמרה היא משא״כ כאן:
(ב) שדך קנוי לי – והוא בטור וס״ל לטור גם בהאי דסעיף ג׳ דצריך שיאמר אח״כ שדך קנויי׳ לי במה שנתתי ע״ש ובב״י העלה בהאי דסעי׳ ג׳ דלא כטור ומשום דבקידושין הוא דצריך שיאמר הכי דלא ליהוי כאמרה היא ונתן הוא וע״ש ומש״ה לא הביא בש״ע בסעיף ג׳ דצריך שיאמר שדך קנוי׳ ואיכא למידק גם בהאי דינא למה לי אמירה זו דהא כיון דקי״ל זכין לאדם שלא בפניו וזה נתן מעותיו שיזכה אותו פ׳ זכה בה ובקידושין הוא דבעי אמירה אח״כ דהתם לא מצי זכי ליה שלא בפניו דאפשר לא ניחא ליה בהאי אתתא ומש״ה צריך לעשותו שליח או לומר אח״כ תהא מקודשת לי במה שנתן לך פ׳ אבל כאן דזכות גמור הוא וזכין לאדם שלא בפניו א״כ למי לי אמיר׳ אח״כ וכדאמרינן בפ׳ הגוזל דף ק״ב במקדיש נכסיו דאין לו להקדש בבגדי אשתו ולא בצבע שצבע לשמן ומשום דזכה הבעל בשעת משיכתו לאשתו ואע״ג דלא ידעה כלום ולא אמרה מידי וכן הוא ברמ״א סי׳ קצ״ה בקנין שלא בפני הזוכה דבמתנה זכין לו ולא התנה שצריך שיאמר הזוכה אח״כ שדך קנוי׳ לי בק״ס שנתן לך פ׳ ועוד דגבי ק״ס לא מהני אמירה אח״כ כיון דכבר הדרא סודר למרי׳ ונרא׳ לי דמה״ט השמיט בש״ע אמירה זו ולא הביאו לא בסעי׳ זה ולא בסעי׳ שאח״ז ולא בסעיף ג׳ ומשום דלא ס״ל אמירה זו כלל ומה״ט שכתבנו והרמ״א אפשר דמיירי שלא נתן הכסף דרך מתנה עבור פ׳ אלא אדעתא שיחזיר לו כספו וכה״ג לא הוי זכות משום דאימר לא ניחא ליה בהאי זבינא ומש״ה צריך אמירה אח״כ אבל אם נתן כספו דרך מתנה שיקנה אותו פ׳ נראה דמודה הרמ״א דא״צ אמירה אח״כ דה״ל כהאי דצבע שצבען לשמן וכמ״ש ועיין מ״ש בסי׳ קצ״ה סק״ג לדעת הש״ע זכין לו שלא בפניו אפילו במקח ואם נתרצה לוקח אין המוכר יכול לחזור ע״ש א״כ א״ש דלא הביא בש״ע הך אמירה ומשום דאפי׳ נותן כספו דרך הלוא׳ שיחזור ויקח את כספו הו״ל הך זבינ׳ זכות וזכין לו שלא בפניו.
(ג) [שו״ע] לפלוני. נ״ב ואף אם הוא עכו״ם. דלא בעי׳ שמוכר הוא בשביל פלוני דנימא בי׳ אין שליחות לעכו״ם אלא דע״י קבלת המעות מקנה לי׳ לעכו״ם ובסודר כה״ג אם ראובן נותן סודר לשמעון שיקנה לעכו״ם שדהו עיין ט״ז סס״י קכ״ג ס׳ י״ד דבכה״ג מהני. וספר המקנה קדושין דף פ׳ ע״א כתב לפקפק די״ל דבקנין סודר לא אמרינן דקנה מדין עבד כנעני עיי״ש ועיין ספר חוות דעת סי׳ קס״ט ס״ק ח׳:
(ג) והוא שאותו פ׳. עש״ד ס״ק ב׳ ויש שם ט״ס וצ״ל ע״ל סי׳ קפ״ד סעיף ב׳ בהג״ה ועמ״ש שם ובקצה״ח הקשה דהא זכות גמור הוא וזכין שלא בפניו כדמוכח בב״ק גבי צבע שצבע לשמן דזכתה האשה אף שלא ידעה האשה מזה כלל ותי׳ דמיירי שלא נתן המעות בדרך מתנה רק אדעתא שיחזיר לו כספו דאז לא הוי זכות ע״ש ולפענ״ד לא נראה כך דאי מיירי שהלוה לו מעות לא היה צריך ללמוד מהא דרבא בקידושין דהיינו מעבד כנעני וכדאמרינן שם עבד כנעני אע״ג דלא חסר וכו׳ ואי כדבריו הרי חסר הוא דהא הלוה המעות ויצטרך לשלם ומה״ת לא יקנה ומה צריך ללמוד מעבד כנעני וגם הטור בסי׳ קפ״ג הביאו הש״ך שם בס״ק ב׳ כתב בפשיטות הטעם דכמאן דאוזפינה דמי ועוד דא״כ היאך יתיישב הא דסעי׳ ה׳ שכתב ג״כ הרב בהג״ה והוא שהלוקח חמץ וכדרך שנתבאר בסמוך ושם לא שייך כלל דמיירי בהלוואה ולכ״נ דמיירי בפשיטות שקנה שדה באלף זוז ונתן לו במתנה מנה כדי לעשות קנין בהשדה בכסף ומותר המעות ישלם הלוקח ומש״ה לא מהני עד שיתרצה הלוקח דאימר לאו זכות הוא לו לקנות השדה כאלף זוז אף שיש לו מתנה מנה ול״ד להא דב״ק בצבע שצבע לשמן דשם ודאי זכות הוא להם כיון שנותן להם הכל במתנה. וע׳ בסי׳ קצ״ה שם כתבתי דאפי׳ נתן לו כל המעות במתנה לא נגמר המקח עד שעשאו שליח או שאמר למוכר שדך קנוי׳ לי:
(ה) הילך מנה ויהיה שדך מכור לפ׳ נלמד מדין עבד כנעני דכשנותן אחר מעות להאדון לשחרר עבדו דקונה העבד נפשו אע״ג דהעבד אינו נותן לו כלום ה״נ דכוותיה סמ״ע:
(ו) כגון שעשאו שליח וע״ב דדוקא כשהשדה שוה הרבה יותר ממנה ונתן לו המנה רק כדי לעשות קנין שהלוקח יתן המותר אז לא נחשב לזכות וצריך דוקא שיעשהו שליח אבל כשאין כל השדה שוה רק מנה ונתן לו כל המנה במתנה אז הוי כזכות וזכין לאדם שלא בפניו ואף שלא עשאו שליח קנה ועיין בסי׳ קצ״ה שם כתבתי דאפילו נותן כל המעות במתנה בעינן דוקא שעשאו שליח:
{ה} וכן אם אדם אחד אמר למוכר כסף השדה קח לך ממני ומכור שדך לפלוני ואותו פלוני עשאו שליח אלא שהנותן נתן את הכסף משלו או שאפילו לא עשאו הלוקח שליח ואמר הוא למוכר שדך קנויה לי בכסף שנתן לך פלוני קנה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ה) וכן אם אדם אחר א״ל למוכר כו׳ זה נלמד מדין עבד כנעני דתנן במתניתין קונה את עצמו בכסף ע״י אחרים שאחרים פודין אותו בממונם והוא קונה את עצמו ויוצא לחירות אע״ג דהוא לא חסר ולא מידי האי גברא נמי אף ע״ג דלא חסר ולא מידי קני להאי שדה:
(ה) {ה} ומ״ש רבינו בתלתא בבי קמייתא שצריך שיאמר הקונה שדך קנויה לי למדו מדברי הרא״ש שכתב בפ״ק דקידושין דבכל הני תלתא בבי גבי קידושין צריך שיאמר התקדשי לי א״כ לענין ממונא דקאי אכולהו תלתא בבי צריך שיאמר הקונה ג״כ שדך קנויה לי מיהו מדברי הרמב״ם בפ״א מה׳ מכירה הבאתיו בסמוך נראה דלא מצריך שיאמר הקונה שדך קנויה לי וכו׳ וטעמו דמסתמא כיון שע״פ המוכר נתן הכסף לפ׳ גלי אדעתיה דניחא ליה בקנין זה ובהכי סגי גבי ממונא ולא דמי לקידושין שכתב הרמב״ם גופיה בפ״ה דאישות שצריך שיאמר המקדש התקדשי לי וכו׳ דאם לא אמר אינם אלא קידושי ספק וכמ״ש ה׳ המגיד לשם ע״ש אבל רבינו תופס עיקר דאין חילוק בין קידושין לממון מיהו גבי אדם חשוב לא כתב רבינו שצריך שיאמר הקונה שדך קנויה לי וגבי קידושין צריך שיאמר הרי את מקודשת לי במנה שנתת לי כדכתב הרא״ש בפ״ק דקידושין ורבינו בא״ע סימן כ״ז וכתב הרב בספר ב״ה וז״ל דוקא גבי קידושין קפדינן בהכי כי היכי דלא ליהוי אמרה היא אבל גבי ממון אצ״ל הלוקח דבר עכ״ל ול״נ שקרוב לומר דה״ט דגבי ממון כיון דהמוכר אמר ללוקח בשעה שנתן הכסף ללוקח קנה שדי בכסף שנתתי לך אם כן קבלו מיד על דעת קנין זה ושוב א״צ שיאמר הקונה כלום משא״כ בתלתא בבי קמיותא דאף בבבא ראשונה שאמר ללוקח תן הכסף לפלוני וקנה לך קרקע שלי כיון שלא קבל המוכר מיד הלוקח כלום אלא אחר קבל מידו צריך הוא שיאמר למוכר יקנה לי שדה שלך בכסף שנתתי לפלוני ולהרמב״ם בבא קמייתא נמי א״צ שיאמר שדך קנויה לי [וכו׳ דבגילוי דעתא סגי כדפי׳ וכן פסק בש״ע בהגה׳ דא״צ שיאמר אלא בתרתי בבי תנייא ותליתאה ולא בקמייתא ובתרא ומיהו משמע דחדא מיהא בעינן או שיתן הלוקח הכסף או יקבל הכסף ואע״פ דלא מטי הנאה לידו של מוכר אבל אם אין כאן לא זה ולא זה כגון שהמוכר אמר לראובן תן הכסף לשמעון ויקנה בו לוי את שדי לא קנה לוי ואפי׳ אמר לוי למוכר שדך קנויה לי בכסף שנתן ראובן לשמעון:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ה) וְכֵן יֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁהוּא הַדִּין לְאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: תֵּן מָנֶה לִפְלוֹנִי וְיִהְיֶה שָׂדִי מָכוּר לוֹ לְאוֹתוֹ פְלוֹנִי עַצְמוֹ, כֵּיוָן שֶׁקִּבֵּל פְּלוֹנִי הַמָּנֶה מִזֶּה, נִקְנָה לוֹ לְאוֹתוֹ פְלוֹנִי עַצְמוֹ הַשָּׂדֶה. {וְהוּא שֶׁהַלּוֹקֵחַ חָפֵץ בָּזֶה, וּכְדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ.}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהעודהכל
(ח) ח) שם ס״ז מימרא דרבא גבי קידושי אשה שם
(ה) ויהיה שדי מכור לו כו׳ – זה נלמד מבינייהו מדין ערב וקנין עבד דכמו שערב נתחייב אע״ג דלא קיבל דבר ממי שנתחייב לו כן ראובן נתחייב ליתן שדיהו ללוי אע״פ שלא נתן לו לוי כלום וא״ת לא דמי דשם המלוה נתחסר ממון ע״פ הערב לכן מן הראוי דנתחייב לו הערב משא״כ בזה דלוי לא נתחסר ממון מאיזה טעם יתחייב לו ראובן בזה אמרי׳ קנין עבד יוכיח דאינו נחסר העבד ממון וקונה וא״ת שאני התם דקיבל האדון המקנה מזה ערב יוכיח וחוזר הדין ונילף מבינייהו:
(ח) לאותו – דין זה נלמד מבינייהו מערב ועבד. דהערב נשתעב׳ אע״ג דלא קיבל דבר ממי שנתחייב לו והעבד אינו נחסר ממון וקונה את עצמו וה״נ כן. שם:
(ז) ויהיה שדי מכור לו לאותו פלוני נלמד מבינייהו דערב ועבד כנעני דמה שאחר נותן מעות שהלוקח יקנה השדה הוי כאילו הלוקח נתן כמו בעבד וכיון שהאחר נותן על פי ציווי המוכר הוי כמו המוכר קיבלו כמו בערב (סמ״ע):
{ו} ואפילו אמר המוכר לאחר תן כסף ללוקח ויקנה בו שדה שלי ואמר הלוקח למוכר שדך קנויה לי בכסף שקבלתי מפלוני קנה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ו) אם הלוקח אדם חשוב כו׳ דוקא כאן בעינן אדם חשוב כיון שהוא אומר הילך מנה שלי והוא חסר ממון לכן אם אינו אדם חשוב במה יקנה שהרי אפילו הנאה אין כאן אבל בבא שכ״ר לפני זה אף ע״ג שאינו אדם חשוב כיון שמקדים זה ציוויו ובשליחותו הוציא זה מעות כדי שיקנה הלוקח קרקע הרי הוא כקיבלו המוכר עצמו כ״כ המ״מ פ״ה מהלכות אישות:
חשובה כאילו קיבל ממנו פרוטה עיין בד״מ וכאן לא הצריך רבינו שיאמר הקונה שדך מכורה לי (וכ״כ ב״י) ואע״ג דילפינן ליה מאשה ובאשה כ״ר בא״ע סימן כ״ז שצריך שיאמר הוא הרי את מקודשת לי כו׳ נראה דה״ט משום דגבי קידושין כתיב כי יקח איש אשה שהכל תלוי בו אבל כאן א״צ אלא גילוי בעלמא דניחא ליה במקח זה וכאן ודאי ניחא ליה ללוקח זה במקח זה ועד״ר:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישההכל
 
(ו) וְכֵן יֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁהוּא הַדִּין לָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: הֵילָךְ מָנֶה, וְיִהְיֶה שָׂדִי מָכוּר לְךָ עַצְמְךָ בּוֹ, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה בַּמָּנֶה נִקְנֶה לוֹ הַשָּׂדֶה, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה אָדָם חָשׁוּב שֶׁהַמּוֹכֵר נֶהֱנֶה בַּמֶּה שֶׁהוּא מְקַבֵּל מִמֶּנּוּ מַתָּנָה. {הַגָּה: רְאוּבֵן שֶׁהָיָה חַיָּב לְשִׁמְעוֹן מָנֶה, וְהִגִּיעַ זְמַן הַפֵּרָעוֹן, וְאָמַר שִׁמְעוֹן לִרְאוּבֵן: אֶמְכֹּר לְךָ קַרְקַע בְּמָנֶה, וְנִתְרַצָּה רְאוּבֵן וְנָתַן לוֹ מָנֶה, לֹא יוּכַל שִׁמְעוֹן לוֹמַר: מָנֶה זוֹ אֲנִי גוֹבֶה בְּחוֹבִי, רַק הַקַּרְקַע קְנוּיָה לִרְאוּבֵן וְאַחַר כָּךְ יִגְבֶּה שִׁמְעוֹן חוֹבוֹ (מָרְדְּכַי סוֹף כְּתֻבּוֹת).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(ט) ט) שם ס״ז בבעי׳ דרבא גבי קידושי אשה ונפשטא שם וכל אלו הי״א היא לפי גירסת הספרים דגרסי הא דאמר רבא וכן לענין ממונא לבסוף אמר הבעיא
(י) י) הכי מוקי לה שם בגמ׳
(ו) הילך מנה ויהיה השדה מכור לך כו׳ – בזה לא כ׳ מור״ם שצריך הלוקח לו׳ שדה שלך קנויה לי במה שקבלתי ממך מנה והטעם דכל הני אמירות אינן אלא כדי לגלות דעתו דניחא ליה בהקנין וכמ״ש מור״ם ובכאן שמדבר המוכר עם הלוקח ואדעתא דהכי נתנו לו מסתמא ניחא ליה דאל״כ לא הי׳ לקבלו וכן ברישא אם או׳ המוכר ללוקח תן מנה לפלוני וקנה השדה שלי דאי לא היה חפץ בהמקח לא היה נותן המנה ללוי על פיו ועפ״ר:
(ז) ראובן שהיה חייב לשמעון מנה כו׳ – עד לא יוכל שמעון לו׳ מנה זו אני גובה בחובי כו׳ לקמן סי׳ ר״ד ס״א כתב המחבר שאין במטלטלין הדין כן כי ז״ל שם ראובן שהי׳ חייב לשמעון מנה ואמר שמעון לראובן טלטל זה אני אמכור לך במנה כו׳ יכול שמעון לומר מנה זו אגבה בחובי כו׳ ודין זה שכ׳ מור״ם כאן שאיירי בקרקע ושלשם דאיירי במטלטלין שניהן כתובין במרדכי בסוף כתובו׳ (בס״ק רע״ח) אהא דאמרינן בגמרא שם דבאתרי׳ דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא כולי עלמא ל״פ דמצי אמר ליה לא היה לך לפרוע את שלך (וכתבו הטור והמחבר לעיל ר״ס פ״ה) דע״ז כתב המרדכי שם ז״ל מכאן משמע ראובן שהיה חייב לשמעון כו׳ וכמ״ש המחבר בסימן ר״ד הנ״ל ומטעם דכיון דטלטל הוא אם יתנהו לראובן יש לחוש שיברחהו ולא יהיה לו ממה לגבות את חובו משא״כ באם מכר לו שמעון קרקע דאינו יכול ראובן להבריחם מ״ה כתב שם המרדכי ומור״ם כאן דאין שמעון יכול לו׳ אחזק המנה שבידי בחובי כו׳. ומיהו בשניהן הדין שוה דגם הטלטל נמכר לראובן במנה שקיבל רק שמחזיקו בידו בתורת משכון עד שיפרע המנה שח״ל והמכירות המה כל חד לפי דינו דהיינו בקרקע הנקנית בכסף קנוי לו לגמרי ומיד כיון שיכול לחזור ולטורפו ממנו בחובו ובטלטל שאינו נקנית בכסף קנוי לענין שצריך לקבל עליו מי שפרע וק״ל:
(ג) ראובן שהיה חייב כו׳ – עיין בתשובת ר״ש כהן השייכים לס״ב סי׳ כ״ד וס״ג סי׳ כ׳.
(ט) קנויה – בסי׳ ר״ד סי״א כת׳ המחבר דין זה במטלטלים ופסק שם דיכול שמעון לו׳ מנה זה אגבה בחובי כו׳ ע״ש ושני הדינים כתובין במרדכי סוף כתובות אהא דאמרי׳ באתרא דיהבי זוזי כו׳ דמצי א״ל לא הי׳ לך לפרוע את שלך וכמ״ש הט״ו בסי׳ פ״ה רק החילוק הוא דבדבר המטלטל יש לחוש אם יתנהו לראובן יבריחהו ולא יהי׳ לו ממה לגבות חובו משא״כ בקרקע דא״י ראובן להבריחו ומיהו בשניהן הדין שוה דגם המטלטלים נקנה במנה שקיבל שמעון רק שמחזיקן בתורת משכון עד שיפרע לו ראובן המנה שח״ל והקניות הן כל חד לפי דינו דקרקע שנקנה בכסף קנוי לו לגמרי ובמטלטלים שאינן נקנין בכסף קנוי לענין שצריך לקבל עליו מי שפרע עכ״ל הסמ״ע ועיין בתשו׳ רש״ך השייכים לס״ב סי׳ כ״ד וס״ג סי׳ ב׳ (ועמ״ש בזה בסי׳ ר״ד שם):
(ח) (ליקוט) שהמוכר נהנה כו׳ – ערש״י שם ד״ה באדם חשו׳ שאינו רגיל כו׳ וכ״כ הר״ן שם (ע״כ):
(ט) ראובן כו׳ – ממ״ש בכתובות ק״י א׳ זה היה פקח כו׳ אלמא שא״י אלא למשכנו ואמרינן שם כי פליגי כו׳ ולכאורה האי מסירת מודעא מאי עבידתיה ול״ל לרבנן למימר חברך חברא כו׳ הלא אמרו זה היה פקח כו׳ אלא שלא היה לו להפסיד שדהו ולמכור שעכשיו א״י ליטלו אלא בתורת משכון א״ל יפרע וה״ל למסור מודעא והיה המקח בטל ואח״כ היה המעות בחובו אלמא דבלא״ה לא היה יכול ליקח המעות בחובו אם היה פורע לו חובו ובע״כ השדה קנוי לו והא דקאמר שם באתרא כו׳ דכ״ע כו׳ משום דשם לא קנה בכסף עדיין והיה יכול לעכבו כמ״ש בס״ז ועבמרדכי והג״א שם:
(ג) אדם חשוב – כתב הר״ן פ״ק דקידושין וז״ל אבל לדידן שכן באדם חשוב מקודשת משמע דה״ה נמי לענין ממונא וכן דעת ר״ת שכתב הילך מנה ויהי׳ לך נכסי ואמר דהאי הנאה מחשבא ככלי דיהיב הקונה למקנה וקונה בו בתורת חליפין אותו נכסים ולפי״ז אף מטלטלין קנה עכ״ל ועי׳ סמ״ע ס״ס א׳ ואיכא למידק בזה דהא חזינן ללוי דסבר כליו של מקנה בפ׳ הזהב דף מ״ז ואפ״ה בעי כלי דוקא וכמ״ש תוס׳ שם וז״ל ואי לוי סבר אין מטבע נעשה חליפין וכן פירי היינו טעמא דבעי הנאת קבלת דבר חשוב דומי׳ דנעל ולא פירי ע״ש א״כ ה״ה לרב נהי דמהני באדם חשוב כליו של מקנה אבל עכ״פ כלי בעי דליהוי דומיא דנעל והיכי סגי ליה בהילך מנה ועוד דאפילו בנותן כלי לאדם חשוב נראה דלא מהני דהא לדידן דקי״ל כרב דבעי כליו של קונה ובעינן כלי דוקא ולא מהני פירות אע״ג דודאי הנאה אית ליה למקנה אלא בעי שיקבל המקנה כלי דוקא ובאדם חשוב נהי דאית ליה למקנה הנאה במה שמקבל ממנו הכלי אבל אותו הנאה לא עדיפא מהנאת פירי ולא מהני בתורת חליפין אלא הנאת כלי ואע״ג דללוי דס״ל בכליו של מקנה ובהאי הנאה דמקבל מיניה היינו משום דלוי סבר דינא דחליפין בכליו של מקנה א״כ הרי הוא דינא דחליפין היכן שיקבל דבר חשוב והוא הנעל דכתיב בחליפין אבל רב דס״ל כליו של קונה א״כ דינא דחליפין הכי הוא שיקבל המקנ׳ כלי א״כ מנ״ל דסגי לי׳ במה שמקבל אדם חשוב דבר חשוב והך הנא׳ דאדם חשוב לא מיקרי כלי. ולכן נרא׳ לענ״ד דר״ח לטעמיה דס״ל דלא ממעט נעל אלא פירות שהם מתרקבים והולכים לאיבוד אבל שאר דברים שאין הולכין לאיבוד בכלל נעל הוא ומש״ה בע״ח עבדי חליפין ועיין בר״ן ר״פ הזהב שכ׳ שזה דעת ר׳ חננאל וכ״כ הב״י בסי׳ קצ״ה בשם ר״ח ומש״ה ס״ל לר״ח דה״ה הנאת אדם חשוב עבדי חליפין ואע״ג דלא הוי כלים ומשום דהנאת אדם חשוב מתחשב בכך לעולם במה שמקבל ממנו אדם חשוב וה״ל דומיא דנעל ואפילו לא קיבל ממנו כלי אלא שאר דברים לדידיה הנאה זו קיימת לו לעולם וכמ״ש. אבל לדידן דס״ל דאפילו דברים שאין הולכין לאבוד נמי לאו בכלל נעל הוא ולא עבדי חליפין והא דבעלי חיים עבדי חליפין היינו משום דבע״ח מיקרי כלי דעושין בהם מלאכה וכמבואר בסי׳ קצ״ה א״כ נרא׳ דלא מהני בזה אדם חשוב ואפילו נותן לו כלי ומשום דהנאה זו שמקבל ממנו אדם חשוב לא עדיפא משאר הנאות ואנן בעינן שיקבל המקנה מן הקונה הנאת דבר חשוב והוא כלי דווקא שיהי׳ ראוי למלאכה והנאה זו שמקבל מיניה אדם חשוב לאו כלי הוא ועמ״ש באה״ע בחידושי שם סי׳ כ״ז מדין אדם חשוב אם סתמא הוי חשוב או לא.
(ד) שהמוכר נהנה במה שהוא מקבל ממנו – עיין ר״ן פ״ק דקידושין שהקשה לרב דס״ל כליו של קונה אבל בשל מקנה לא ואפילו הוא חשוב ואלו הכא מסקינן דבאדם חשוב קונה אפילו בשל מקנה משום טעמא דבהאי הנאה דמקבל מיניה וז״ל שם ולרב לא קשיא דאמר לך רב דכי אמרינן דאדם חשוב דכי מקבל מתנ׳ מיקרי הנאה הני מילי כשמקבל מתנה גמור׳ אבל כשאינו מקבל אלא על מנת להחזיר אין הנותן מתחשב בשביל כך ומשום דסתם חליפי סודר ע״מ להחזיר הוא ומש״ה דוק׳ בכליו של קונה אבל בכליו של מקנה לא ע״ש. ועיין ב״ח שהוליד מזה דאם נתן ע״מ להחזיר אפי׳ באדם חשוב לא מהני ומשום דמתנ׳ ע״מ להחזיר אע״ג דשמי׳ מתנ׳ אין הנותן מתחשב בשביל כך.
ונראה דאינו מוכרח דודאי כל מתנה ע״מ להחזיר כיון דשמי׳ מתנה ואינו אלא תנאי שיחזור מקנהו לו וכמ״ש הרא״ש בפ׳ לולב הגזול. וא״כ י״ל דהנותן מתחשב במתנה זו כיון שהוא מתנה גמורה אבל חליפי סודר מלתא אחריתי הוא דשם אינו מתנה כלל ואינו אלא קני׳ על מנת להקנות וכדאי׳ בנדרים ס״פ השותפין ובזה ודאי ליכא שום מתנה כלל וזה שכתב הר״ן וסתם חליפי סודר ע״מ להחזיר הוא ע״ש ולא כתב חליפי סודר מתנה ע״מ להחזיר משום דלית ביה משום מתנה כלל אבל היכא דאי׳ שם מתנה אפי׳ ע״מ להחזיר יש לו׳ דמהני בי׳ אדם חשוב ודוק ועמ״ש בסי׳ קצ״ה ספ״ד. ולפי מ״ש בסק״ג דלרב דבעי כליו של קונה לא מהני כלל הנאת אדם חשוב דנהי דהוי הנאה אינו אלא כמו הנאת כסף ומהני בקרקע ובקידושין דסגי ליה בכסף אבל חליפין דבעינן שיקבל המקנה כלי והנאה זו לאו כלי הוא ע״ש א״כ ממילא מתרצה קושיות הר״ן ואפשר דהר״ן הקשה לפי מ״ש בשם ר״ח דכה״ג מהני בחליפין וע״ש בסק״ג. עוד שם בר״ן מקשה ללוי דס״ל בחליפין כליו של מקנה ובהאי הנאה דמקבל מיניה ומשמע אפי׳ אינו אדם חשוב וגבי קידושין משמע דבעי אדם חשוב וע״פ שכת׳ דבשאר בני אדם נמי אית ליה הנאה במה דמקבל מיניה אלא דהאי הנאה לית בי׳ שוה פרוטה אלא באדם חשוב הוי הנאה ש״פ ומש״ה בעי בקידושין אדם חשוב דקידושי אשה בש״פ אבל בחליפין דקונין בנעל אפילו אין בו ש״פ ומש״ה בסתם בני אדם נמי ה״ל הנא׳ פחות מש״פ על כל פנים וע״ש. ועיין בש״ע א״ח סי׳ רכ״ג סעיף ה׳ דאם נתנו לו כלים במתנה מברך הטוב והמטיב והוא מדברי הרא״ש וכת׳ בטעמא משום דאם המקבל עני טובה לו וטובה לנותן שזיכה אותו השם ליתן צדקה ואם המקבל עשיר שמח הנותן שמקבל ממנו והוי נמי טובה לנותן. והקשה שם במגן אברהם דהא באה״ע סי׳ כ״ח איתא דוקא באדם חשוב הוי הנא׳ וא״כ מאי טובה לנותן והניח בצ״ע. ולפי מ״ש בשם הר״ן דאפילו באדם שאינו חשוב נמי הוי הנא׳ אלא דאינו הנאה בשוה פרוטה ולא מהני בקידושי אשה וא״כ גבי ברכ׳ דלא בעינן ש״פ אלא כל שנהנ׳ אפי׳ בפחות מש״פ בעי ברוכי ומש״ה צריך לברך הטוב והמטיב. ואין להקשות דהא לפי מאי דקי״ל בכליו של קונ׳ אבל בכליו של מקנ׳ לא א״כ צ״ל דס״ל דאפי׳ בפחות מש״פ לא הוי הנא׳ דאי הוי הנא׳ אמאי לא מהני בחליפין כליו של מקנה כיון דחליפין לא בעי ש״פ דלפי מ״ש לעיל בסק״ג דאפי׳ באדם חשוב לא מהני לרב בכליו של מקנה דאותו הנא׳ לאו כלי הוא א״כ ניחא דלא מהני כליו של מקנה לרב אלא אפי׳ לפי מ״ש ר׳ חננאל דמהני באדם חשוב היינו לפמ״ש שם סק״ג טעמא דר״ח דסבירא ליה דלא ממעט נעל אלא פירות המתרקבין שאינו הנאה קיימת אבל הנאה קיימת מהני כמו בעלי חיים והנאת אדם חשוב ה״ל הנאה קיימת דלעולם מתחשב הוא בכך שקיבל ממנו אדם חשוב וע״ש וא״כ היינו דוקא באדם חשוב הוא דהוי הנאה קיימת אבל באדם שאינו חשוב נהי דאית ליה הנא׳ אבל אינו הנאה קיימת ולא עדיפא מהנאת פירות דלא מהני גבי חליפין ודו״ק.
(ה) לא יוכל שמעון לו׳ מנה זו אני גובה בחובי – ונראה לענ״ד דהיינו דוקא אם נתרצ׳ שמעון מעיקרא ואמר לו אמכור לך קרקע זו במנה ובהגהת אשר״י וכן בהגהת מרדכי מיירי כה״ג שנתרצה שמעון מעיקרא ע״ש אבל אם ראובן אמר לשמעון הילך מנה ושמעון קיבל המנה בשתיק׳ יכול לו׳ אין שקלי ודידי שקלי כיון דלא נתרצ׳ מעיקר׳ בפי׳ והא דגבי קידושין כה״ג שחייב לה ואמר לה כנסי סלע סתם וחזר ואמר התקדשי לי בו אינ׳ יכול׳ לו׳ לפרעון קבלתיו וכמו שמבואר בטור וש״ע אה״ע סי׳ כ״ח סעיף נ׳ ע״ש דאם נתן לה וקיבל׳ בשתיק׳ אינ׳ יכול׳ לו׳ דידי שקלי ואפי׳ כבר הגיע זמן פרעון הנה אין למידין מקידושין לפי מ״ש הרשב״א בחידושיו לקידושין דף י״ג וז״ל שם ולפי פי׳ זה דוקא כי אמר לה כנסי סלע זו שאני חייב ליכי דאע״ג דהדר ואמר התקדשי לי בו יכולה היא שתאמר לשום פרעון קבלתיו כמו שאמר תחל׳ והוא שיגיע זמנו וכו׳ ואע״ג דלענין דינא הדין עמה דאלו יהי׳ חייב מנה לשמעון ומנה ללוי ואמר לי׳ לשמעון הולך מנה זו ללוי שאני חייב ללוי וקבלן בשתיק׳ יכול לו׳ שמעון ללוי אין שקלי ודידי שקלי וכו׳ אבל לענין קידושין דחזקת כל הנשים רוצים להתקדש כל שלא הזכיר לה פרעון מעיקרא לשום קידושין נתכוונה והיינו דאפי׳ אדכר פרעון כל דשידך ואשתקה מקודשת דחזקה מינח ניחא לה וסתמא לשום קידושין קיבלה כדקאמר לה ואפי׳ חזרה ואמרה אין שקלי ודידי שקלי אינה נאמנת. וסמכינן אחזקה זו עכ״ל וא״כ ה״ה כאן במכר אין למידין מקידושין כיון דטעמא דקידושין אינו אלא משום חזקה דכל הנשים רוצים להתקדש אבל מדינא הדין עמה לו׳ אין שקלי ודידי שקלי והגהת מרדכי והגהת אשר״י לא אמרו אלא בנתרצה מעיקרא דכה״ג דומה לשידך. ואע״ג דהרשב״א גם בשידך הוצרך לחזקה זו דכל הנשים רוצי׳ להתקדש לא הוצרך לחזקה זו אלא היכא דאדכר מעיקרא לשום פרעון. ולפ״ז נרא׳ דה״ה הכא במכר אם הזכיר בתחלה לשום פרעון אע״ג דאמר אח״כ בעד קרקע שלך ושמעון נתרצה מעיקרא לא עדיף משידך דכל כה״ג אינו אלא משום חזקה דנשים רוצות להתקדש ויכול לו׳ אין שקל ודידי שקלי ואפי׳ נתן לו בתחלה לשום קנין ולא הזכיר פרעון נמי אינו אלא כשנתרצה שמעון למכור ואח״כ קיבל המנה בשתיקה וכמ״ש ודוק.
(ד) [שו״ע] אדם חשוב. נ״ב וכתב ב״ח דבזה לא מהני בנותן ע״מ להחזיר משום דאין הנותן מתחשב עי״כ כמ״ש הר״ן דמה״ט בעינן בקנין סודר כליו של קונה ולא של מקנה ואין חילוק בין אדם חשוב משום דסתם סודר הדרא למרי׳ וכו׳ עיי״ש:
(ד) והוא שיהיה אדם חשוב בר״ן בקידושין כתב דבכה״ג אף במטלטלין קונה דדמי לחליפין ובקצה״ח תמה דהא בחליפין דוקא כלי בעינן והנאה לא מיחשב כלי דהא כשנותן לו פירות ודאי הוי הנאה ומ״מ לא קני כיון דלא הוי כלי ע״ש ולק״מ דהר״ן ס״ל כר״ת הביאו הרמ״א בסי׳ ר״ג סעיף א׳ בהג״ה דבחליפין שוה בשוה קונה אף בפירות וה״נ כיון שבעד הנאה זו נותן לו המטלטלין שלו ואינו מקבל שום מעות אחר רק הנאה זו הוא שוה בעיניו כל המעות כחליפין שוה בשוה דמי והמחבר דמיירי כאן רק שההנאה זו יהיה במקום פרוטה לקנות השדה וכמש״ל בס״ק ב׳ ומעות דמי הקנין מחוייב לסלק וזה לא הוי שוב כחליפין שוה בשוה ולא קנה רק מטעם מעות דלא קנה רק בקרקע ולא במטלטלין ולכך לא כתב המחבר דין זה רק בקרקע אבל אם מקנה לו מטלטלין רק בהנאה זו וא״צ ליתן שום דמי׳ יותר באמת קונה אף במטלטלין כמ״ש הר״ן דלא מצינו חולק עליו:
(ח) אדם חשוב ובכאן א״צ שיאמר שדך קנויה לי כמו בסעיף ה׳ דכאן שמדבר המוכר עם הלוקח הרי רואין דניחא ליה כיון דמקבל המעות וכן בסעיף ג׳ א״צ לומר כיון דנותן על פיו (סמ״ע) וע״ב דאם מכר לו כל המקח בהנאה זו אפילו במטלטלין קנה מטעם חליפין למאן דס״ל דבחליפין שוה בשוה לא בעינן כלי אבל אם לא היה הנאה זו אצלו רק ש״פ נותן לו כדי שיהיה נחשב לקנין כסף והמותר ישלם לו לא הוי רק כקנין מעות דלא קני במטלטלין רק לענין מי שפרע:
(ט) מנה זו אני גובה בחובי גם במטלטלין הדין כן כמבואר בסי׳ ר״ד שיקנה לו המטלטלין לענין מי שפרע רק במטלטלין משום שיכול להבריחו יכול לתופסו למשכון עד שיפרע לו משא״כ בקרקע (סמ״ע) וע״ב בסי׳ פ״ה דאם בתכ״ד אמר שנוטל זה בעד חובו ושאינו רוצה במכירה יכול לבטל המקח:
{ז} ואפילו אם המוכר נתן הכסף ללוקח ואמר לו קנה שדי בכסף שנתתי לך וקיבלו אם הלוקח אדם חשוב שהמוכר נהנה במה שהלוקח מקבל ממנו מתנה קנה שאותה הנאה חשובה כאילו קיבל ממנו פרוטה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(ז) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁקָּנָה בְּכֶסֶף לְבַדּוֹ, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִכְתֹּב שְׁטָר; אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִכְתֹּב שְׁטָר, לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּכְתֹּב אֶת הַשְּׁטָר.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(יא) כ) מימרא דרב שם דף כ״ו ע״א
(ח) לא קנה עד שיכתוב שטר – הן שמדרכם לכתוב בשטר שכתוב בו שדי נתונה לך או מכורה לך לחוד. הן שמדרכן שאינו קונ׳ עד שיכתוב לו שטר מכירה גמורה הן שמדרכם עד שיכתבו שטר ראייה לחוד כפי המנהג כן יקום ועפ״ר ובדברי המחבר לקמן בסי׳ קצ״א:
(ד) בד״א – עיין בתשו׳ מהר׳ בצלאל סי׳ י״ח ובתשו׳ ן׳ לב ספר א׳ כלל י״ג סי׳ פ׳ ובתשובת מהרא״ן ששון סימן ר״ו ובתשובות רשד״ם סי׳ רמ״ז.
(י) השטר – היינו כפי המנהג באיזה לשון כותבין השטר ועיין בתשובת ר״ב אשכנזי סי׳ י״ח ובתשובת ן׳ לב ס״א כלל י״ג סי׳ פ׳ ובתשובת מהר״א ששון סי׳ ר״ו ובתשובת רשד״ם סי׳ רמ״ד:
(ה) [שו״ע] לא קנה. נ״ב ובזה אין שוה שכירות לקנין ממש. דבשכירות קנה בלא שטר כדלקמן סי׳ קצה ס״ט בהג״ה:
(ו) [ש״ך אות ד] ובתשו׳. נ״ב ובשו״ת מהרי״ט חח״מ סי׳ ס״ה ובשו״ת משאת משה:
(י) עד שיכתוב את השטר ואם דרכן לכתוב שטר קנין אינו קונה רק משעת כתיבת השטר ואם דרכן לכתוב שטר ראיה אז כשכותב את השטר קונה למפרע משעת נתינת הכסף (ב״י):
(ד) אבל במקום כו׳ לא קנה – ובענין אם צריך החוזר לקבל מי שפרע עמ״ש בזה לקמן סי׳ ר״ד ס״א סקי״ב. ועיין במל״מ פ״א מה׳ מכירה שהביא דבתשובת מהריב״ל ח״א סוף כלל י״ג כתב דהיכא דנשבע לקיים המקח הוי כפריש וקנה בכסף לבד או בשטר דכיון דנשבע אי אמרינן דלא סמכא דעתיה בקנין זה נמצא דעביד איסורא משום הכי אמרינן דהו׳ כאילו פירש שדעתו לקנות באותו קנין לבד והוא ז״ל פלפל בדבריו ומסיים דמהריב״ל עצמו בח״ב בסוף הספר חזר בו מסברא זו ואית ליה דאפילו דאיכא שבועה לא חשיב כאילו פירש ע״ש ועיין בתשובת הרב מו״ה משה רוטנבורג חא״ח ס״ס י״א מ״ש בזה עש״ה:
(ה) לא קנה – עיין ברש״י קידושין כ״ו ע״א שכתב דכיון דרגילין בהכי לא סמכא דעתיה דלוקח כו׳ ועיין בת׳ רשמי שאלה סי׳ נ״ב שכ׳ דפשוט דגם המוכר יכול לחזור אפילו אינו מתרצה הלוקח לחזור וכן מוכח בש״ע סעיף שאח״ז שכתב ואין המוכר יכול לחזור בו מפני התנאי משמע להדיא הא בלא״ה גם המוכר היה יכול לחזור גם יש ראיה לזה מהא דסי׳ רכ״ז ס״ד כו׳ וכן ראיה מהא דעייל ונפיק אזוזי בסי׳ זה ס״י דהלוקח גם יוכל לחזור כו׳ דמוכח מכל זה דהיכי דלא נגמר המקח מצד א׳ גם השני יכול לחזור וכן מבואר להדיא בבה״ט סי׳ קצ״ה סק״ג כו׳ ואין להקשות מסי׳ רמ״ג ס״ח דהלוקח יכול לחזור בו לגמרי אבל המוכר א״י לחזור אלא משטר ולא משדה ואמאי לא נימא שם גם כן כיון דהלוקח יכול לחזור בו לגמרי גם המוכר יהא רשאי לחזור אפילו מגוף השדה דיש לחלק כו׳ עש״ה ע״ש עוד בעובדא בראובן שכר קרקע לשמעון בק״ס ועדיין לא נתן הכסף ולא נכתב השטר רק הסופר הרשים לעלמו איך ראובן מכר קרקע שנו לשמעון בק״ס וזמן נתינת המעות יהא כשתקבל אשת ראובן בק״ס באה״ב כנהוג וקודם נתינת המעות חזרה האשה ואינה רוצה לקבל קנין והלוקח אומר שהוא מרוצה לקנות עתה אף בלי ק״ס שלה ולעמוד בספק שאם ימות הוא קודם או תחזור על קרקע זו אלא שראובן המוכר גם הוא רוצה לחזור עתה. והדיינים מהפכים בזכות הלוקח מהא דאיתא בסי׳ קצ״ה דק״ס קונה בלא כסף ובלא שטר. והרב השואל כתב דזה טעות מהא דאיתא במסכת קדושין דף כ״ו ובש״ע סי׳ ק״צ דבמקום שכותבין שטר לא קנה בכסף ופרש״י כיון דרגילין בהכי לא סמכא דעתיה לוקח כו׳ מוכח מזה דהולכין אחר דבר הרגיל ואף אם הלוקח יאמר עתה אני מרוצה לקנות בלי שטר מ״מ יכול המוכר לחזור קודם נתינת השטר וכ״כ הט״ז באה״ע סי׳ נ׳ אם כתבו ראשי פרקים אע״ג דלא אמרו ע״מ שיכתוב השטר הוי כאומר בפירוש משום דרגיל לכתוב תנאים אחר ר״פ ואם כן גם כאן הלא דבר הרגיל לקנום בק״ס באוה״ב וכך הוא קנה מתחלה ולא סמכא דעתיה רק שיהי׳ ק״ס ממנה כו׳. והוא ז״ל השיב באריכות דהדין עם המוכר לבטל המקח וכדברי הרב השואל הנ״ל ומתחלה כתב לבאר דבריו במ״ש דלא סמכא דעתיה רק שיהי׳ ק״ס ממנה כו׳ דלכאורה תמיה כיון שהמוכר קנה הוא בק״ס תחלה והרי מבואר באה״ע סי׳ צ׳ סי״ז הבעל שמכר נכסיו ואח״כ כתבה כו׳ אע״פ שקנו מידה ה״ז טורפת כו׳ ונמצא דלא נ״מ כלל בקבלת ק״ס של האשה דנימא שיהא הלוקח יכול לחזור בו כאן משום קבלת ק״ס האשה. אמנם לק״מ דהא כתב הב״ש שם ס״ק ס״ג דאם אחריות קאי על שניהם היו יכולים לעשות קנין אעי׳ מן האיש תחלם כו׳ ולפ״ז לפי נוסח שטרות שלנו דכתיב להדיא קבלת אחריות מפורש על האשה כמבואר בנ״ש אם כן סגי לדידן קנין אפי׳ אן האיש תחלה וכמ״ש הב״ש וצ״ל הא דאין כותבין כנוסח שטרי דידן אשה והד״ב אינו אלא ע״צ היותר טוב ושופרי דשטרי (עמ״ש לקמן סי׳ קל״א ס״ג סק״ב) ואם כן שפיר קאמר הרב הנ״ל דלא סמכא דעתיה לקנות רק שיהי׳ ק״ס ממנו דהיינו עם קבלת אחריות של האשה כפי מנהג שטרות שלנו. וגם מה דפשיטא ליה להרב דהשואל דחזרת המוכר תליא בחזרת הלוקח דכיון שהלוקח יכול להשמט ממקחו ולחזור בו ממילא דגם המוכר יכול לחזור בו דינו אמת דכן מוכח בש״ע בי׳ (כמובא לעיל). ושוב כתב דמ״מ לבו מהסס אם שייך בנ״ד לומר לא סמכא דעתו די״ל בק״ס בלי אוה״ב אין חשש אחריות הלוקח כל כך ברור לפנינו דהא איכא כמה ספיקי שמא תמות האשה קידם ושמא יהיה אז נשאר נכסים לגבות כתובתה אם כן יש לצדד ולומר דבנ״ד אפי׳ הלוקח גופיה צוח בפנינו לבעל מקחו ושם אוה״ב אפשר דלא משגחינן ביה ומכ״ש כשהלוקח מתרצה עתה בלי אוה״ב כנ״ד דיתכן לומר בזה דלא היה קפידא אצלו מאז כו׳ ומה שהסופר רשם לעצמו דזמן דנתינת המעות יהא כשתקבל האשה בק״ס לדעתי צריך לחקור בזה אם דברו כן המוכר והלוקח בדרך תנאי גמור שיהא צריך דוקא קבלת ק״ס ממנה דבקרקע הא בעינן דוקא כל משפטי תנאי כמבואר בש״ע סי׳ ר״ז ס״א (ע״ש בנה״מ) אמנם לענ״ד בפשיטות יש לוחות דברי הדיינים הנ״ל דסוברים לקיים המקח מהא דאיתא בסי׳ קצ״ה דק״ס קונה בלא שטר דלע״ד נראה דלא אתמר דין זה אלא במקום שאין כותבין שטר אחר כסף אבל במקום שכותבין שטר אחר כסף לא עדיף ק״ס מקנין כסף דשניהם יכולים לחזור כ״ז שלא כתבו שטר וכ״נ דעת הרמ״א ז״ל כו׳ (כמובא לעיל ס״ח סק״א) ואם כן לדעתי אפי׳ היה כאן ק״ס באוה״ב רק שלא נכתב השטר עדיין שניהם יכולין לחזור מגוף המקח לדידן ודינו כמ״ש הב״ש בסי׳ נ׳ גבי ראשי פרקים כו׳ ע״כ נלע״ד לזכות המוכר בנ״ד לבטל המקח לגמרי. אמנם להלכה ולא למעשה קאמינא. עד שיסכים לזה רב מפורסם עכ״ד ע״ש:
(ו) עד שיכתוב את השטר – עיין בנה״מ לקמן סי׳ קצ״א ס״ב שכתב בשם תשובת מהרי״ט אה״ע סי׳ ס״ה דפשוט ליה מסברא דגם במוכר שדהו מפני רעתה הדין כן ולא דמי לשטר בלא כסף דמבואר בש״ע שם דמהני במוכר מפני רעתה דבשלמא בשטר בלא כסף דהטעם דלא מהני הוא משום דלא סמכא דעתיה דמוכר בלא קבלת דמים איכא למימר במוכר מפני רעתה גמר ומקני אבל בכסף בלא שטר במקום שכותבין שטר דהלוקח הוא דלא סמכא דעתיה א״כ במוכר מפני רעתה כ״ש דקפיד שהכסף אזדו מכליו ואפי׳ חספא לא יהבי לי׳ ע״ש ועיין בתשובת באר יצחק חא״ח סימן ז׳ שכתב דנראה להוכיח להיפך מתשו׳ הרשב״א סי׳ אלף רכ״ו שהובא בתשובת רב״צ אשכנזי סי׳ י״ח דמבואר שם דפשיטא ליה דגם במקוה שכותבין שטר קנה בכסף או בחליפין בלא שטר במוכר מפני רעתה ע״ש:
{ח} בד״א שקונה בכסף לבדו במקום שאין דרך לכתוב שטר אבל במקום שכותבין שטר אינו קונה בכסף עד שיכתוב גם השטר,
(ח) {ח} בד״א שקונה בכסף לבדו וכו׳ בפ״ק דקידושין (כו.) תנן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ובגמ׳ (שם) בכסף אמר רב ל״ש אלא במקום שאין כותבין שטר אבל במקום שכותבין שטר לא קנה ואי פריש פריש כי הא דרב אידי בר אבין כי זבין ארעא אמר אי בעינא בכספא איקני אי בעינא בשטרא איקני אי בעינא בכספא איקני דאי בעיתו למיהדר לא מציתו הדריתו ואי בעינא בשטרא איקני דאי בעינא למיהדר הדרנא בי. ופרש״י ל״ש. דקני בכספא לחודיה אלא במקום שאין רגילין לכתוב שטר מכירה: לא קנה. דכיון דרגילין בהכי לא סמכה דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנות על השטר הוא.
וכתב הר״ן ואיכא מ״ד דהכא בשטר קנין דוקא עסקינן כלומר של׳ השטר בענין שקונה בעצמו כותב שדה מכורה לך ובכה״ג אי לא פריש אינו קונה אלא בשעת [כתיבת] השטר ולא משעה ראשונה וטעמא דמלתא משום דכל שיש לפניו ב׳ קניות אין דעתו לקנות אלא בקנין שהוא יותר מועיל שטר יותר מועיל מכסף לפי שמועיל לקנין ומועיל לראיה אבל במקום שאין כותבין שטר קנין אף ע״פ שכותבין שטר ראיה שהוא להודאה על המכירה לאלתר הוא קונה בכסף ושמעתין מוכחא דבשטר קנין עסקינן מדאמר אי בעינא בשטרא איקני דמשמע דבשטר ממש הוא קונה. והעלה דס״ל דבשמעתין בכל שטר עסקינן שכיון שדרכן לכתוב שטר לוקח לא סמכה דעתיה עד שיכתוב השטר ואפילו בשטר הודאה מיהו במקום שנהגו לכתוב שטר קנין תולה קנייתו על השטר ואינו קונה משעת נתינת הכסף אבל במקום שנוהגין לכתוב שטר ראיה בלבד א״א ללוקח שיתלה קנייתו בו שהרי אינו קונה אלא כשנכתב אותו שטר קונה בכסף משעה ראשונה וכל זמן שלא נכתב אינו קונה משום דלא סמכה דעתיה ונקיט הכא לישנא דאי בעינא בשטרא אקנה מפני שיש שטר שהוא קונה דהיינו שטר קנין ואפילו בשטר ראיה שייך כמי לישנא דאקנה כיון שלא נגמר הקנין עד שעת כתיבתו אע״פ שקנה למפרע ועוד דמשום דאמר אי בעינא בכספא אקנה אמר נמי אי בעינא בשטרא אקנה וכן הרמב״ם בפ״א מהלכות מכירה לא חילק עכ״ל.
ובאמת כי מדברי הרמב״ם אין ראיה שהרמב״ם תפס לשון התלמוד סתם כמנהגו.
וכתב עוד הר״ן ושטר ראיה דקאמרינן שאינו מועיל לקנין היינו שטר הודאה בעלמא שמודה שמכר בשטר בזה אינו קונה אבל בשטר כהני שטרי דידן אע״פ שכתוב בהן ומכרתי ונתתי לשון עבר שטר קנין הוא ולחזק הדבר כותבין כך כמו נתתי כסף השדה נתתיה לך ואע״ג דלקמן בסמוך אמרינן כתב לו על הנייר וכו׳ שדי מכורה לך שדי נתונה לך ה״ז מכורה ונתונה לאו דוקא דכתב בהאי לישנא דה״ה נמי אי כתב מכרתי ונתתי מהני וראיה לדבר מדאמרינן בהשולח נתתי שדה פלוני לפלוני נתתיה לו הרי היא שלו קנה וא״ר יוחנן וכולן בשטר כלומר שכתב לו בשטר בלשון הזה ומהני מדין קנין ולא מדין הודאה דא״כ באמירה ליסגי וכן דעת הרב בעל העיטור והרשב״א ז״ל עכ״ל וכן מבואר בתשובת הרשב״א שאכתוב בסוף סימן קצ״א והגהות בפ״א מהל׳ מכירה כתבו כן בשם בעל העיטור והביאו ראיה אחרת לדבר וה״ה בפ׳ הנזכר אבבא דכיצד בשטר כתב שהסכימו המפרשים דה״ה להני שטרי דידן דכתבינן ומכרתי או נתתי דקנו ולא אמרינן דלשון מכרתי אינו לשון קנייה אלא לשון הודאה ואיכא מאן דפליג והראשון עיקר עכ״ל וכ״כ נ״י בפרק חזקת בשם העיטור והרמב״ן אע״פ שהרא״ה חלוק בדבר ורבי׳ בסי׳ קצ״א חלוק על זה שכתב שם והשטרות שכותבין עתה אינם אלא לראיה ואין הקרקע נקנה על ידן ולענין הלכה כיון דכל הני רבוותא מסכימים דהני שטרי דידן שטרי קנין הם הכי נקטינן:
וכתב הרמב״ם בפרק קמא מהלכות מכירה (רמב״ם מכירה א׳:ה׳) ופשוט הוא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ח) אבל במקום שכותבין שטר איני קונה כו׳ כ״ה שם דף כ״ו והטעם כיון דרגילין בהכי לא סמכה דעתיה דלוקח עד דנקט שטרא ועיקר דעתו לקנית על השטר הוא רש״י. וכ׳ הר״ן [עב״ח שמביא ל׳ הר״ן] וכ״כ הרשב״א הביאו ב״י וד״מ בס״ס קצ״א וכ״כ מור״ם לעיל סימן ס״ו סי״ד ע״ש:
אם ארצה כו׳ פי׳ שיהיה תלוי ברצוני דוקא ולא ברצונך:
וכן הדין אם התנה כו׳ כ׳ ב״י ופשוט הוא:
(ח) {ח} בד״א שקנהו בכסף לבדו במקום שאין דרך לכתוב שטר וכו׳. לכאורה משמע מדברי רבינו דדוקא במקום שכותבין שטר מצי להתנות ולומר אי בעינא בכספא אקנה וכו׳ והכי משמע לישנא דתלמודא בפ״ק דקידושין (דף כ״ז) בכסף אמר רב ל״ש אלא במקום שאין כותבין שטר אבל במקום שכותבין שטר לא קנה ואי פריש פריש כי הא דרב אידי בר אבין וכו׳ וטעמא דמילתא דבמקום שכותבין שטר מצי לאתנויי לקנות בכסף לאוקמי אדינא דאורייתא אבל במקום שאין כותבין שטר לא מצי לאתנויי שלא לקנות בכסף שנתן אלא עד שיכתוב השטר דא״כ מתנה לשנות ולבטל מ״ש בתורה דכסף קונה והילכך אין בתנאו ממש ומיד שנתן הכסף קנה ואינו יכול לחזור בו אכן מלשון הרמב״ם רפ״א דמכירה משמע להדיא דאין חילוק אלא אף במקום שאין כותבין שטר נמי יכול להתנות אי בעינא בכספא וכו׳ וכן המוכר יכול להתנות בכך דכל תנאי שבממון קיים. והא דקאמרינן דבמקום שדרכן לכתוב שטר לא קנה עד שיכתוב את השטר לכאורה משמע דוקא כשדרכן לכתוב שטר קנין דהיינו שכתוב בו שדי מכורה לך דעדיף מכסף לפי שמועיל לקנין ולראיה אבל כשדרכן לכתוב שטר ראיה שהוא להודאה על המכירה לאלתר הוא קונה בכסף אבל הר״ן העלה דאפילו כשדרכן לכתוב שטר להודאה לא סמכה דעתיה דלוקח עד שיכתוב שטר וכשנכתב שטר קונה בכסף משעה ראשונה והא דשטר ראיה בלא כסף לא מהני לקנות השדה היינו בשטר הודאה בעלמא אבל בשטר מכר כי הני דידן אף ע״פ שכתוב בהם ומכרתי ונתתי לשון עבר שטר קנין הוא ולחזק הדבר כותבין כך כמו נתתי כסף השדה נתתיה לך כ״ז כתב הר״ן ושזה דעת העיטור והרשב״א ז״ל וב״י האריך עוד וע״ל ס״ס קצ״א ובמ״ש לשם:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ח) הִתְנָה הַלּוֹקֵחַ וְאָמַר: אִם אֶרְצֶה אֶקְנֶה בְּכֶסֶף, וְאִם אֶרְצֶה אֶקְנֶה בִּשְׁטָר, וְנָתַן הַכֶּסֶף עַל תְּנַאי זֶה, הֲרֵי זֶה קַיָּם וְאֵין הַמּוֹכֵר יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ מִפְּנֵי הַתְּנַאי, וְהַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ עַד שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ הַשְּׁטָר. וְכֵן אִם הִתְנָה הַמּוֹכֵר בְּזֶה, אָז הַדָּבָר תָּלוּי בּוֹ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרחכמת שלמהטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(יב) ל) שם במימרא דרב וכי הא דרב אידי בר אבין כי זבין ארעא וכו׳
(יג) מ) הרמב״ם שם דין ה׳ וכתב ה״ה פשוט הוא שכל תנאי ממון קיים ומה לי התנה לוקח מה לי התנה מוכר וכ״כ הטור פ״ח בשמו ובשם הרמ״ה
(י) וכן אם כו׳ – דהא סתמא קאמר ואם פריש כו׳:
(ז) [שו״ע] אם ארצה. נ״ב ואף אם לא אמר כן בשעת מכירה ואח״ז אמר ארצה לקנות בכסף לחודי׳ י״ל דהוי קנין למפרע דעכ״פ הוי קנין אח״כ משעה שאמר לו כן ואפי׳ נתאכלו המעות וכן נראה משו״ת מהרח״ש סי׳ י׳ ח״א:
בהג״ה: ראובן שהי׳ חייב לשמעון וכו׳ – נ״ב: מה שקשה ע״ז מסימן פ״ה בש״ע חהע״ז במוכר שדה לאשתו דאמרינן לגלוי זוזי הוא דבעי עיין מ״ש בזה דרך אגב בחיבורי לאהע״ז מהדורא וי״ו סי׳ ק״ג בעזה״י:
אא״כ פירש לוקח אם ארצה שיקנה לי הכסף יקנה ואם ארצה לא יקנה לי הכסף עד שתכתוב לי שטר אז הדבר תלוי בו אם ירצה יחזור בו כל זמן שלא נכתב השטר ואם ירצה יקנה מיד בנתינת הכסף ואין המוכר יכול לחזור בו וכתב הרמב״ם ז״ל וכן הרמ״ה וכן הדין אם התנה המוכר בזה אז הדבר תלוי בו אם ירצה יגמור המקח מיד בנתינת הכסף ואם לא ירצה יחזור בו עד שיכתוב השטר ואינו תלוי בהלוקח:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרחכמת שלמהטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(ט) הַקּוֹנֶה מֵחֲבֵרוֹ קַרְקַע, וּפָסְקוּ הַדָּמִים וְהִנִּיחַ מַשְׁכּוֹן עֲלֵיהֶם, לֹא קָנָה, וְכָל הָרוֹצֶה לַחֲזֹר מִשְּׁנֵיהֶם, חוֹזֵר. {הַגָּה: אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: קְנֵה בְּגוּף הַמַּשְׁכּוֹן כְּפִי מְעוֹתֶיךָ, קָנָה (תוס׳ וּמָרְדְּכַי פ״ק דְּקִדּוּשִׁין). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר״ד סָעִיף ה׳ וְסִימָן ר״ז סָעִיף י״ז.}
באר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםחכמת שלמהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(יד) נ) ממימר׳ דרבא אמר רב נחמן וכו׳ וממעשה בני רב הונא בר אבין דזבין אמתא וכו׳ שם דף ח׳ ע״ב
(טו) ס) בשמעתא דזבין וכמו שהוכיח בב״י
(ט) והניח משכון עליהן כו׳ – ל׳ הגמ׳ מנה אין כאן משכון אין כאן וזה מבואר בכמה מקומות:
(י) קנה בגוף המשכון כו׳ – עמ״ש לקמן מזה בסי׳ ר״ז סי״ז:
(ה) וכל הרוצה משניהם לחזור כו׳ – עיין בתשו׳ ר״א ן׳ חיים סי׳ קי״ז.
(יא) משכון – ל׳ הש״ס מנה אין כאן משכון אין כאן וזה מבואר בכמה מקומות ועיין בתשובת ראנ״ח סי׳ קט״ז:
(יא) אם אמר לו קנה כו׳ – ב״מ ע״ח א׳ שבאתה חבילה לידו ומ׳ מתוס׳ שם ד״ה כגון בתורת משכון ועתוס׳ דקדושין שם ד״ה מנה כו׳ ותימא כו׳ ועוד כו׳ וכשרגילין כו׳:
(ליקוט) אבל אם כו׳ – כדעת תוס׳ והרא״ש שם ולא כר׳ חיים כהן ועמ״ש בא״ה סי׳ כ״ט ס״ו בהג״ה (ע״כ):
(ו) והניח משכון – פ״ק דקידושין דף ח׳ מנה אין כאן משכון אין כאן וטעמא דמשכון אין כאן מבואר שם ברא״ש דכל זמן שלא נתחייב גופו לא נשתעבדו נכסיו דאינהו ערבין וכל דליכא לוה ליכא ערב וע״ש בתוס׳. ולשטה זו אם נתן שט״ח מהני אפי׳ בלא משכון ושט״ח דידיה ה״ל כמו כסף בין לקידושין בין לקרקע. ושטת הרמב״ן והרשב״א דהמשכון שפיר נקנה אלא דלא הוי כמו כסף לקידושין ולקנין קרקע כיון שלא יצא כסף מרשותו לרשות מוכר ואשה ואכתי אגיד גבי׳ ע״ש. ולשטתם ה״ה נותן שט״ח לא הוי כסף לקידושין ולקרקע כיון דאגי׳ גבי׳ ולא יצא מרשותו ועיין דיעות אלו באה״ע ברמ״א סי׳ כ״ח: והנה נרא׳ ראי׳ דשט״ח מהני במקום כסף מהא דאי׳ ר״פ הנושא כתב לכהן שאני חייב לך חמש סלעים חייב ליתן לו חמש סלעים ובנו אינו פדוי אמר עולא דבר תורה בנו פדוי לכשיתן ומ״ט אמרו אין בנו פדוי גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות ע״ש ומדאמר עולא בנו פדוי לכשיתן ומשמע קודם שיתן ודאי אינו פדוי אפילו מה״ת ואי נימא דשט״ח דידי׳ הוי כמו כסף א״כ דבר תורה בנו פדוי אפילו קודם שיתן מיהו אפשר דשאני פדיון כיון דאימעט עבדים ושטרות שאין פודין בהם א״כ ה״ה בשט״ח דידי׳ נמי אין פודין ומשום דלא הוי גופו ממון אבל בקידושין דמהני שט״ח דאחרים יש לו׳ ה״ה שט״ח דידי׳ אלא דאכתי יש לחלק דבשט״ח דאחרים דאין פודין היינו משום דאין גופו ממון ומשום דאינו קונה השט״ח אלא ע״י הראיה והוא השט״ח ואין גופו ממון אבל שט״ח דידי׳ דמחייב עצמו ובזה נשתעבד לו אפשר דזה הוי גופו ממון ועמ״ש בסי׳ קכ״ו סק״ט.
אמנם בפ״ק דקידושין דף ה׳ נראה דשט״ח דידי׳ ה״ל כמו כסף ע״ש ומנין שאף בשטר ודין הוא ומה כסף שאינו מוציא מכניס שטר שמוציא אינו דין שמכניס מה לכסף שכן פודין בו הקדש ומעשר שני תאמר שטר שאין פודין בו הקדש ומעשר שני ופרש״י ז״ל שטר שאין פודין בו הקדש אם כתב לגזבר שטר על מעות פדיון הקדש אין הקדש פדוי דכתיב ונתן הכסף וקם לו ע״ש והוכרח לפרש שטר דידי׳ דאי בשט״ח דאחרים אין זה מענין הלמד דהא באנו ללמד שטר דידי׳ ומדאמרו תאמר שטר שאין פודין הקדש ומעשר שני משמע דלקידושין וגם לקנין קרקע ה״ל ככסף דאל״כ ה״ל למימר מה לכסף שכן פודין בו אשה וקרקע כו׳ ומשמע דגם בשטר דידי׳ קונין בו אלא שאין פודין בו הקדש ומעשר שני ומיהו לולי דברי רש״י אפשר לפרש תאמר שטר שאין פודין בו הקדש ומעשר שני היינו אם הגזבר כותב לפודה שדה הקדש זו קנויה לך לזה דומה יותר לקנין שטר שבאנו למילף אלא דנרא׳ מהא דאמרו תאמר שטר שאין פודין בו הקדש ומעשר שני וגבי מעשר שני דאינו במחובר אלא תלוש ומטלטלין לאו בני שטרא נינהו ולכן פי׳ רש״י שט״ח דידי׳ דבז׳ משכחת גם במ״ש שמניח שט״ח דידי׳ ואומר פירות הללו יהיו מחולל על שט״ח זה כשם שפודה על מעות אבל שטר קנין לא משכחת גבי מעשר שני דאפי׳ נימא דהבעלים יכתבו לפודה שטר קנין ליתי׳ במעשר שני דאינו אלא בתלוש וכמ״ש.
שוב ראיתי בחידושי הרשב״א לקידושין פ״ק דף ה׳ דמפרש תאמר שטר שאין פודין דהיינו בגזבר שכותב שדה הקדש קנוי לך וע״ש שמביא ג״כ ראיה דשט״ח דידי׳ לא מהני כמו כסף מהא דאמר עולא דבר תורה בנו פדוי לכשיתן ומשמע קודם שיתן אינו פדוי ונהנתי שכוונתי לדעת הרשב״א ועמ״ש בסי׳ רכ״ז ס״ק י״ד אלא דקשיא לי דהיכי מפרש להך דמעשר שני בשטר קנין כיון דמטלטלין לאו בני שטרא וכמ״ש וצ״ע והא דמייתי ראי׳ מהא דעולא אפשר דכיון דשט״ח ה״ל שעבוד קרקעות ואין פודין בקרקע וכמו שאמרו לשבועה דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ומש״ה אינוי פדוי אלא לכשיתן וז״ל הר״ן פ״ק דקידושין מנה אין כאן משכון אין כאן כת׳ הרמב״ן דאפי׳ היכא דאמר לה קני משכון זה בשעבוד מנה והתקדשי לי בו ומשכתו אינה מקודשת דנהי דקני׳ ליה משכון להאי שעבוד׳ אינה מקודשת בכך ומנה אין כאן כלומר דעיקר שעבודא במנה גבי לוה הוא ולא גבי אשה וכו׳ אבל הראב״ד ז״ל פי׳ דה״ק מנה אין כאן שהרי לא נתחייב לה בו דמילי בעלמא נינהו וכיון דמנה אין כאן משכון נמי אין כאן דלא קניא למשכון במידי דמאי יהביה ליה דקניא לה משכון ודכוותה נמי הא דאמרינן בסמוך פריטי אין כאן נסכא אין כאן כלומר כיון שלא נתחייב בפרוטה אין השעבוד נתפס על הנסכא שהו׳ משכון אבל היכ׳ שנתן לה משכון ואמר לה קני במשכון זה שעבוד מנה והתקדשי לי בו מקודשת עכ״ל. והנה נראה מדברי הראב״ד דאם אמר קני במשכון שעבוד מנה מקודשת ותמוה לענ״ד דהא נרא׳ שטת הראב״ד ושטת הרא״ש כחדא נינהו דאין לו קנין כלל במשכון למנה ומשום דאין אדם יכול לשעבד נכסיו עד שיתחייב גופו תחלה וא״כ כי קאמר שעבוד מנה מאי הוי כיון דליכא לוה ממילא ליכא ערב. וראיתי בחידושי מוהרי״ט פ״ק דקדושין שכ׳ על דברי הרא״ש שאינו לא כדברי הראב״ד ולא כדברי הרמב״ן דלהראב״ד היכא דהקנה לה במשכון שעבוד מנה מקודשת והכא משום דלא הקנ׳ לה במשכון אלא דאמר לה התקדשי לי במנה ונתן משכון עליהם וכיון דבמנה לא נשתעבד אף במשכון לא נשתעבד עכ״ל וע״ש: ומצאנו שטת הראב״ד הוא בחירושי הריטב״א ומשם מבואר דשטת הראב״ד עם שטת הרא״ש כחדא בלי שום הבדל והפרש וז״ל ועיקר הפי׳ כפי׳ הראב״ד ז״ל שאין המשכון חל ומשתעבד אלא כשקדם לו חיוב הממון שלוה ממנו או שנתחייב לו בקנין כראוי דהשתא מיקני משכון לשעבוד אותו החוב אבל הכא שלא נתחייב לו במנה ובאמירה בעלמא וכו׳ משכון דיהיב על האי מנה לאו כלום הוא וכן הדין במכר ובכל דבר כגון שאמר לחבירו אתן לך מאתים זוז והרי לך משכון עליהם לא זכה כלום ונוטל ממנו משכונו וכו׳ הא אלו אמר לה זכי במשכון זה שיעור מנה והתקדשי לי בו ומשכתו זכתה בו כשיעור מנה אלא שיכול לסלקו בדמים וכיון שזכתה בו הרי היא מתקדשת עכ״ל והרי מבואר דהראב״ד נמי סובר דמשכון לא מהני כל זמן שלא נתחייב חיוב ממון וכדברי הרא״ש משום דנכסוהי אינון ערבין ולא מהני להראב״ד אלא באומר זכי בשיעור מנה דודאי אית לה שיעור מנה בגוף החפץ והא דמסלקה בדמים אינו אלא משום דה״ל כמו תנאי שיוכל לסלקה בדמים וכיון דאית לי׳ זכי׳ בגוף החפץ לשיעור מנה ודאי מתקדשת ונרא׳ דבאומר זכי שיעור מנה אפי׳ לשטת הרמב״ן והרשב״א דכיון דהא דמסלק הדמים אינו אלא משום תנאי וקנתה בגוף החפץ מכי משכה לחפץ ולא מיקרי אגוד גבי׳ אלא היכא שאין לה בגוף החפץ אלא שעבוד ועיקר הממון הוא אצלו אבל כשיש לה בגוף החפץ חלק דהיינו שיעור מנה ומשכתו תו אינו אגוד גבי׳ והא דמסלקה בדמים אינו אלא משום תנאי וכמ״ש וזה שלא כדברי ב״ש באה״ע סי׳ כ״ט שכתב שם דלדעת הרמב״ן והרשב״א אפי׳ באומר זכי בגוף המשכון דלא מהני וע״ש והדברים ברורין כמ״ש דכל שאומר זכי בגוף המשכון לא מיקרי אגוד גבי׳ כיון שקנתה חלק מן החפץ וזה פשוט: ולכן לבי אומר בטח דהא דכתב הר״ן בשם הראב״ד דאם אמר לה קני במשכון זה שעבוד מנה דמקודשת דיש להגי׳ בדבריו קנה במשכון זה שיעור מנה והוא כדברי הראב״ד שהובא בריטב״א דהיינו שיעור מנה שהוא זכי בגוף המשכון דמקודשת והאחרונים עשו בזה מחלוקת הרבה ועיין חלקת מחוקק סי׳ כ״ט באה״ע שם שכת׳ באומר קני משכון שעבוד מנה להרמב״ן והרשב״א אינה מקודשת ולהראב״ד מקודשת ע״ש. ולפי מ״ש להגי׳ שיעור מנה וכה״ג גם להרמב״ן והרשב״א מקודשת וכמ״ש וזה נ״ל ברור: ובשו״ת ב״ח סי׳ קמ״ט כת׳ שם דאפי׳ לרעת הרמב״ן והרשב״א דס״ל בנותן שט״ח דידי׳ או משכון אינה מקודשת היינו לענין כסף קידושין דלא סמכה דעתה כל זמן שהכסף קידושין ביד הבעל ולא הוי קידושין אפי׳ הקנה לה בגוף המשכון אבל בשאר קניינים הוי כמו כסף וזהו שאמר בקידושין מנה אין כאן משכון אין כאן דבכל ענין קאמר דלא מהני משכון ואע״ג דבהאי עובדא דאמתא קאמר משכון אין כאן צריך לפרש דוקא בדלא הקנה בגוף המשכון שהרי התם לאו בקידושין קאמר מכל מקום הם מפרשים האי דמנה אין כאן משכון אין כאן בענין אחר כך צריך לפרש לפי דעת הרמב״ן והרשב״א עכ״ל. והנה מ״ש לחלק בין קידושין למכר המעיין בדבריהם יראה דמפרשי הרמב״ן והרשב״א האי דאמתא נמי ע״ד שפירשו בקידושין ומשום דלא מיקרי כסף לקנות בו אשה או מכר עד שיצא הכסף מרשותו לרשות מוכר וכל זמן דאגיד גבי׳ לא מהני וגם מ״ש דאפילו הקנה לה בגוף המשכון כו׳ כבר כתבנו דאם הקנה לה בגוף המשכון חלק בגוף החפץ ודאי מהני אע״ג שיכול לסלקה בדמים אינו אלא משום צד תנאי. ועיין שם בב״ח שהקשה מהא דאמרו בקידושין האי שטר היכי דמי אי לימא דכתב שטרא אדמי׳ היינו כסף וא״כ מוכח דנותן שט״ח דידי׳ הוי כסף ע״ש. וכבר הרגיש בזה הר״ן ובריטב״א ותוס׳ רי״ד דף י״ט עיין שם הובא דבריהם בסי׳ ל״ט סק״ח ע״ש: עוד שטה להרב ר׳ יהוסף הלוי בהא דמנה אין כאן משכון אין כאן ומשום דמשיכה אינו קונה אלא היכא שזוכה בגוף החפץ אבל היכא שגוף החפץ אינו זוכה לא מהני משיכה למשכון אלא צריך קנין כסף והא דבע״ח קונה משכון בשעת הלואה משום קנין כסף ולאחר הלואה משום שהוא בגוביינא דב״ד והוא בנ״י רפ״ק דמציעא ועמ״ש בסי׳ ע״ב קס״ב וסק״כ ועיין בחידושי לאה״ע סי׳ כ״ט.
(ה) והניח משכון ואם נתן לו שט״ח על עצמו אי הוי כמו מעות שיהיה קונה בקרקע האריך בקצה״ח ובספר מחנה אפרים מסיק דלרש״י והר״ן והריטב״א קנה כמכירה ולהרשב״א הוא ספיקא דדינא:
(יא) והניח משכון עליהם מנה אין כאן משכון אין כאן (סמ״ע) וע״ב דאם נתן לו שט״ח על עצמו מחלוקת הפוסקים אי קנה כמו בכסף:
הקונה קרקע וכו׳ והניח משכון וכו׳ – נ״ב: ע׳ בתשובתי ליו״ד הלכות בכור [מהודרא ה׳ סי׳ קצ״ה] מ״ש בזה הערות חדשות בעזה״י דיש לחלק אם הקונה ישראל או הנכרי. ואם הוא נכרי י״ל דקונה אף במשכון. וגם כתבתי לחלק בין מכירה למתנה. וי״ל במתנה מהני אף במשכון עיי״ש בטעמו בעזה״י:
{ט} קנה ממנו קרקע ולא נתן לו כלום מהדמים אלא נתן לו משכון בשבילם לא קנה כלום:
(ט) {ט} קנה ממנו קרקע וכו׳ בריש פ״ק דקידושין (ח.) אמר רבא אמר רב נחמן אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליהם אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן ופי׳ רש״י מנה אין כאן הילכך משכון אינו שוה כאן כלום שאין המשכון מתנה. ואיתא תו התם בסמוך בני רב הונא בר אבין זבון ההוא אמתא בפריטי לא הוי בהדייהו אותיבו נסכא עלה לסוף אייקר אמתא אתו לקמיה דרבי אמר ליה פריטי אין כאן נסכא אין כאן וכתבו הגהות בפרק כ״ג מהלכות מכירה והמרדכי בפרק הנזכר בשם העיטור דמסתברא דבההיא אמתא בעידנא דזבינו לא אותיבו נסכא אלא בתר שעתא דאי בעידנא דזבינו אמתא אותיבו נסכא זבינייהו זבינא עד כאן ודברים תמוהים הם בעיני דהא כיון דטעמא דלא קנה הוא משום דמנה אין כאן משכון אין כאן מה לי אי אותבה בההיא שעתא מה לי אי אותבה בתר שעתא ועוד דהא מדמי ליה לאומר התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליהם ובקידושין ודאי במניח לה המשכון בשעת קידושין היא ואפי׳ הכי אמרינן דמנה אין כאן משכון אין כאן וממילא דה״ה לענין ממון אפילו במניח המשכון בשעתא דזבין אמרינן פריטי אין כאן נסכא אין כאן וכ״נ שהוא דעת הפוסקים שלא חילקו בכך:
וכתב רבינו ירוחם בנ״ט ח״ד הקונה שום דבר והניח משכון בעבור המעות לא קנה פירוש זולתי אם אומר תקנה בגוף המשכון כך וכך מעות וכו׳ עכ״ל והם דברי התוספות והרא״ש בפרק הנזכר בהנחת משכון לענין מתנה ולענין שידוכין וכתבתי בסימן ר״ז:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ט) נתן לו משכון פי׳ אפילו נתנו לו משעה ראשונה שקנה ב״י:
לא קנה פירש״י משום דמנה אין כאן הילכך משכון אינו שוה כאן כלום שאין המשכון מתנה וכתב ר״י אבל אם אמר קנה בגוף המשכון כנגד מעותיך קנה וע״ל סימן ר״ז ס״ס כ״ב:
(ט) {ט} קנה ממנו קרקע וכו׳. בפ״ק דקידושין אמר רבא אמר רב נחמן א״ל התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן ותו איתא התם בעובדא דקנו שפחה והניחו משכון עליה ופסק רבי פריטי אין כאן נסכא אין כאן ובמרדכי בשם העיטור מחלק דהך עובדא דוקא דלא הניחו משכון אלא לבתר שעתא אבל אם באותה שעה שקנו השפחה הניחו משכון עליה קנו לענין קבולי מי שפרע אבל רבינו כתב לקמן בסימן ר״ד סעיף ה׳ דמשכון אין כאן כלל ואפילו לקבולי מי שפרע א״צ וע״ש וכאן השיג ב״י על העיטור לפי מה שעלה על דעתו דסבר דאם הניחו משכון בשעת הקנייה קנה קנין גמור וליתא והב״י עצמו חזר בו בסימן ר״ד ע״ש:
באר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםחכמת שלמהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(י) הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לַחֲבֵרוֹ בְּאֶלֶף זוּז, וְנָתַן לוֹ מִקְצָת הַדָּמִים, וְהָיָה יוֹצֵא וְנִכְנָס וְתוֹבֵעַ שְׁאַר הַדָּמִים, אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁאַר לוֹ אֶלָּא זוּז אֶחָד, לֹא קָנָה הַלּוֹקֵחַ אֶת כֻּלָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב הַשְּׁטָר אוֹ הֶחֱזִיק. חָזַר בּוֹ הַלּוֹקֵחַ, יַד הַמּוֹכֵר עַל הָעֶלְיוֹנָה, רָצָה אוֹמֵר לוֹ: הֵילָךְ מְעוֹתֶיךָ, אוֹ: קְנֵה מֵהַקַּרְקַע כְּנֶגֶד הַמָּעוֹת שֶׁנָּתַתָּ, וְנוֹתֵן לוֹ מֵהַזִּבּוּרִית שֶׁבָּהּ, {וְנוֹתֵן לוֹ כְּפִי הַשַּׁעַר שֶׁל עַכְשָׁיו (רַ״ן פ״ק דְּקִדּוּשִׁין הַמַּגִּיד (פ״ה) (פ״ח) דִּמְכִירָה ב״י בְּשֵׁם הָרא״ש).} וְאִם חָזַר הַמּוֹכֵר, יַד הַלּוֹקֵחַ עַל הָעֶלְיוֹנָה, רָצָה אוֹמֵר לוֹ: תֵּן לִי מָעוֹתַי, אוֹ: תֵּן לִי קַרְקַע כְּנֶגֶד מָעוֹתַי, וְנוֹטֵל מֵהַיָּפֶה שֶׁבָּהּ {כַּשַּׁעַר שֶׁפָּסְקוּ (פּוֹסְקִים הנ״ל).} וְאִם לֹא הָיָה יוֹצֵא וְנִכְנָס וְתוֹבֵעַ, קָנָה הַלּוֹקֵחַ אֶת כֻּלָּהּ, וְאֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וּשְׁאָר הַדָּמִים עָלָיו כִּשְׁאָר הַחוֹבוֹת. {הַגָּה: וְכֵן אִם זָקַף עָלָיו הַנִּשְׁאַר בְּמִלְוָה, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא וְנִכְנַס אַחַר הַדָּמִים, קָנָה. וְכָל זֶה שֶׁנָּתַן לוֹ מִקְצָת הַדָּמִים בְּתוֹרַת פֵּרָעוֹן, אֲבָל לֹא נָתַן לוֹ אֶלָּא בְּעֵרָבוֹן בְּעָלְמָא, אֲפִלּוּ לֹא נָפִיק וְעַיֵּל אַזּוּזֵי, לֹא קָנָה רַק נֶגֶד מָעוֹתָיו (הַכֹּל בַּטּוּר), אֶלָּא אִם כֵּן פֵּרַשׁ שֶׁיִּקְנֶה נֶגֶד הַכֹּל, וּשְׁנֵיהֶם יְכוֹלִין לַחֲזֹר בָּהֶן, וְלֹא קָנָה רַק מִן הַגָּרוּעַ שֶׁבַּשָּׂדֶה נֶגֶד מָעוֹתָיו (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תוס׳ וְהַמָּרְדְּכָי וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ״י פֶּרֶק הַזָּהָב).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(טז) ע) ל׳ הרמב״ם ריש פ״ח מה׳ מכירה וכתב ה״ה בברייתא בפ׳ השוכר את האומנין במציעא (דף ע״ז ע״ב) ול׳ הגמרא עייל ונפיק אזוזי
(יז) פ) מפורש שם בגמ׳ בעובדא דחמרא
(יח) צ) שם דין ב׳ ומפורש בבריית׳ שם
(יט) ק) שם בברייתא
(כ) בשם הרמב״ן שכן פירש בקידושין שהרי זה כגביית חוב וכו׳
(כא) ר) שם בברייתא
(כב) ש) ג״ז מפורש בגמרא שם בהלכות
(יא) לא קנה הלוקח את כולה כו׳ – עד כשער שפסקו עד״מ ותמצא שם כתב ג״כ מור״ם כמ״ש כאן דבחזרת לוקח כ׳ כשער של עכשיו ובחזרת המוכר כתב כשער שפסקו וכ׳ כן ע״פ פי׳ הר״ן דקידושין והוא פלאי בעיני לכן באתי להעתיק כאן דברי הגמר׳ ולכתוב עליו איך שבארוהו הרמב״ם והרא״ש והטור לשיטתייהו והר״ן והנ״י לשיטתייהו ומתוכן נעמוד על ביאור הדברים בס״ד והוא דבפרק השוכר את האומנין (דף ע״ז ע״ב) מייתי שם וברייתא ז״ל כל החוזר בו ידו על התחתונה כיצד הרי שמכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן לו מעות מהן מאתיים זוז בזמן שהמוכר חוזר בו יד הלוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי מהיכן מגביהו מן העידית ובזמן שהלוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך רצה א״ל הילך קרקע כנגד מעותיך מהיכן מגביהו מן הזיבורית כו׳ ע״ש והאי מגביהו מן העידית הנ״ל איכא בגמ׳ שני אוקימתות בחדא מפרש מעידית שבאותו שדה וקאמר דה״ט אע״ג דשאר ב״ח גובה מבינונית כאן קנסו להחוזר להגבותו מהעידית שבה. והשנייה מפ׳ מהעידית שבכל נכסיו ומטעם מאן דזבין ארעא גדולה כזו מזבין מטלטלי בזול וה״ל כנזקין ונזקין שמין להן בעידית שבנכסיו עכ״ל הבריי׳ והגמ׳ והנה הרמב״ם והמחבר שכתבו מהיפה שבה ס״ל כאוקימתא קמייתא. והרא״ש והטור שכתבו מעידי׳ שבנכסיו ס״ל כאוקימתא בתרייתא. ובעיקר דדינא כתבתי בפרישה שמוכח מדברי הרא״ש (שבפסקיו ומדברי תשובתו שהביא הטור בס״ס רכ״ז) ומדברי הטור שס״ל דכשעייל ונפיק אזוזי שניהן יכולין לחזור מכל המקח ומטעם כיון דנתבטל המקח נגד המעות שעדיין לא נתן שיאמר המוכר אדעתא דהכי לא מכרתי אלא אדעתא דתתן לי כל המעות לזמנו נתבטל ג״כ המקח אפי׳ נגד המעות שכבר קיבל ממנו כי יאמר לדמי כולו הייתי צריך וכיון שיכול המוכר לחזור יכול ג״כ הלוקח לחזור בכולו כי אין טעם קיום המקח לחצאין ומה שקתני הברייתא הנ״ל בזמן שהמוכר חוזר כו׳ ר״ל שחוזר נגד מה שכבר שילם וקיבל דמים מהלוקח וכן הוא פי׳ חזרת הלוקח (וכמ״ש בסמוך) וקאמר שלעולם יד החוזר בו על התחתונה דאם חוזר בו המוכר מכל המקח יד הלוקח על העליונה והברירה בידו להכריח להמוכר להחזיר לו מעותיו שנתן לו תחלה ואם אין לו מעות יטפל בכל אשר לו למוכרם ולהשתדל לו מעות ואם ירצה הלוקח יכול לו׳ לו אי אפשי בחזרת המעות אלא תן לי קרקע כנגד מעותי ונהי שהרשות בידך לחזור בך משער הראשון שפסקנו עליו שהיה בזול או משאר טעמים שיש לו על חזרת המקח הראשון תן לפחו׳ קרקע בשער של עכשיו ואז צריך ליתן לו קרקע מעידית שבנכסיו כשער של עכשיו ומטעם שכתבתי וז״ש בברייתא או קרקע נגד מעותי מהיכן מגביהו מן העידית אע״פ שחזרתו היתה בגרמת הלוקח שלא נתן לו לזמנו דמי כל המקח מ״מ נק׳ מזיק נגד הלוקח שניזק ע״י במה שחזר בו אף נגד הדמים שכבר קיבל ממנו ומ״ה צריך ליתן לו קרקע כשער של עכשיו מעידית שבנכסיו ואם הלוקח חוזר בו גם מכנגד הדמים שכבר נתן להמוכר אזי רשות בידו לחזור לענין זה שא״צ לקיים קנין המקח כשער היוקר שפסקו עליו מתחלה או משאר טעמים שיש לו על חזרת המקח אבל מ״מ ידו על התחתונה והברירה ביד המוכר דיכול לו׳ להלוקח הרי לך מעותיך ואם ירצה יאמר לו איני רוצה ליתן לך מעותיך אלא צריך אתה ליטול מידי קרקע נגד מעותיך שנתת לי כשער של עכשיו ומגביהו מן הזיבורית כדין ב״ח דגוב׳ מן הזיבורית מן התורה אלא משום נעילת דלת תקנו שיגבה מבינונית וכאן לא שייך טעם דנעילת דלת ומ״ה יכול לפרוע לו אפי׳ מהזיבורית אף שיש בידו מעו׳ כדין תורה כלל העולה ממ״ש דלשיטה זו דהרא״ש והטור בדעייל ונפיק אזוזי שניהן יכולין לחזור אפי׳ נגד מה שכבר קיבל מעות אלא שיד החוזר על התחתונה והא דקתני הברייתא רצה אומר לו תן לי קרקע או הילך קרקע בשניהן ר״ל כשער של עכשיו ומהיכן מגביהו כו׳ דרישא והסיפא קאי אתן לי קרקע או אהילך קרקע דכיון דנותן לו הקרקע במעותיו כשער של עכשיו א״ש דקאמר ל׳ ומגביהו דהא בחובו מגביהו הקרקע והא דכ׳ הטור בסיפא ל׳ ומגביהו ולא כ״כ ברישא ה״ט דבסיפא דנותן לו זיבורית כדין תורה שייך עליו לו׳ ל׳ מגביהו כדינו משא״כ ברישא דנותן לו עידית שלא כדין גביית החוב כ׳ לשון ונותן לו אבל בברייתא קתני ל׳ מגביהו בשניהן וכנ״ל אבל מדברי הר״ן נראה שהיתה לו שטה אחרת בפי׳ הברייתא הנ״ל שבפ״ק דקידושין (דף תר״ל ע״ב) כ׳ ז״ל ואע״ג דאמרי׳ דעייל ונפיק אזוזי לא קני היינו לו׳ שאינו קונה כולו מיהו אמרי׳ התם דכל החוזר בו ידו על התחתונה שאם חוזר בו מוכר יד לוקח על העליונה ר״ל תן לי מעותי או תן לי קרקע נגד מעותי ונוטל כשער המקח כלומר לפי הדמים שהתנו ביניהן על כל השדה ונותן הכחוש כדין חצי השדה אני מוכר לך ואם רצה מעות מגביהו מן העידית שבה כשער של עכשיו שחובו הוא מגביהו ואם לוקח חוזר בו יד המוכר על העליונה רצה א״ל הילך מעותיך או הילך קרקע נגד מעותיך ומהיכן מגביהו מן הזיבורית כשער של עכשיו ולא כפי פיסוק המכר שהרי זה כגביות החוב אלא שהוא מן הזיבורית עכ״ל הר״ן הרי לפנינו דהוא פי׳ הברייתא דקתני ברישא ובסיפא ומהיכן מגביהו כו׳ דלא קאי אתן לי קרקע או אהילך לך קרקע אלא אתן לי מעותי כמ״ש הר״ן בהדיא בדבריו הנ״ל ברישא ומיניה דג״כ בסיפא ס״ל פירושו כן דאהילך מעותיך קאי וה״ט שהוא פי׳ הברירה שביד הלוקח דרישא דהיינו אם ירצה יאמר לו תן לי קרקע נגד מעותי כשער שפסקנו כי אף שיש בידך לחזור ממקח הראשון נגד מה שלא קבלת עליו מעות אין בידך לחזור נגד מה שכבר קבלת מעות ממני רצה או׳ לו תן לי מעותי כי אני אחזור ממקח הראשון גם נגד מה שכבר נתתי לך מאחר שאתה חוזר בך נגד מה שלא קבלת עליהם מעות וע״ז קאמר מהיכן מגביהו כשא״ל הלוקח תן לי מעותי וקאמר דמגביהו מהעידית ומטעם שהוא כמזיק או מטעם קנס וכנ״ל והא דפי׳ הר״ן כן ה״ט משום דאמר או תן לי קרקע ניחא ליה לפרשה מאחר שבחר בקרקע שצריך לקחנו כשער שפסקו יחד מתחלה ותו לא שייך לומר דיגביהו מהעידית שבה דמאחר שנשאר המקח הראשון הדין נותן שיתן לו כחוש כמו הקונה חצי שדה סתם ולא שייך לקנסו או למחשבו כמזיק כ״א באומר לו תן לי מעותי שחוזר במקחו הראשון וכ״כ הנ״י בריש האומנים בפי׳ הברייתא הנ״ל ז״ל יכול לו׳ תן לי קרקע נגד מעותי שלעולם הוא קונה קרקע נגד מעותיו אם ירצה והרי הוא לוקח חצי השדה ומשמנין ביניהן ונוטל כחוש מהיכן מגביהו כשאומר תן לי מעותי מהעידית שבנכסיו כו׳ ע״ש הרי לפנינו שפירשו כהר״ן דמגביהו מהעידית אתן לי מעות דוקא קאי. ומ״ש תן לי קרקע ר״ל כשער שפסקנו תחלה. ושניהן ס״ל מ״ש הברייתא ובגמ׳ דבעייל ונפיק אזוזי לא קנה ר״ל לא קנה כולו אבל נגד מעותיו קנה לענין זה שאין הבא לחזור מתחלה יכול לחזור בו כ״א נגד מה שלא קיבל עליו מעות נגדו אלא שכשכנגדו ידו על העליונה ויכול לו׳ להחוזר בו הראשונה מאחר שאתה חוזר בהנשאר הברירה בידי אם ארצה אחזור גם נגד זה שכבר ניתן עליו מעות ובזה שכתבתי נתיישב ל׳ הר״ן הנ״ל דהתחיל וכ׳ ואע״ג דאמרי׳ דאי עייל ונפיק אזוזי לא קנה היינו לו׳ שאינו קונה כולו ומיהו אמרי׳ התם דכל החוזר בו ידו על התחתונה כו׳ דק׳ מאי ל׳ ״ומיהו דכ׳ ואמאי קאי ואף א״ת דקאי אדיוקא דקאמר דלא קנה כולה דמדוקדק מינה הא כנגד מעותיו קנה אזה קאמר דגם באותו שכנגד מעותיו ידו על התחתונה אכתי ק׳ דלא הל״ל ל׳ ״ומיהו דאדרבה כיון דמדוקדק מינה דבאותו שקיבל מעות קנה מ״ה הדין נותן דאינן יכולין לחזור בו כלל או לפחות יד החוזר בו על התחתונה והל״ל ומ״ה אמרי׳ דכל החוזר בו ידו על התחתונה ולפמ״ש א״ש דה״ק לא קנה כולו והיינו נגד מה שלא נתן עליו דמים ומיהו אף נגד אותו שלא נתן עליו דמים יכול זה שרוצה לקיים להכריח לזה שכנגדו שלא יחזור בו והיינו כשיאמר לו אני רוצה מעותי ואז צריך ליתן לו מהעידית נגד מעותיו ולפעמים לא ירצה ליתן לו מהעידית ויתרצה לעמוד בכלהקנין הראשון וק״ל: כלל העולה מדברינו דהר״ן מחולק עם הרא״ש והטור בדיני וגם בפירוש הברייתא דאלו הרא״ש ס״ל דבעייל ונפיק אזוזי יכול כל א׳ לחזור בכולו והר״ן ס״ל דאינו יכול לחזור אלא נגד מה שלא נתן עליו דמים ובפירוש הברייתא במ״ש מהיכן מגביהו כו׳ דלפירוש הרא״ש קאי אדסמיך ליה לפניו אתן לי קרקע או אהילך קרקע שנותן לו בשניהן כשער של עכשיו ולפי׳ הנ״י והר״ן לא קאי מ״ש מהיכן מגביהו כו׳ אדסמיך ליה אלא אמ״ש לפניו תן לי מעות או הילך מעות אבל בתן לי קרקע מגביהו כשער שפסק עמו ומיה׳ נראה דגם הר״ן ונ״י הנ״ל מודים דבאם זה שידו על העליונה יאמר לו ארצה בקיום המקח הראשון רק תן לי קרקע כשיעור מעותי דצריך ליתן לו המוכר בחזרתו מן העידית וכשער של עכשיו ובסיפא יכול ליתן לו המוכר זיבורית נגד מעותיו כשער של עכשיו ומה שכתבו דקאי מהיכן מגביהו אאומר תן לי מעותי אינו ר״ל כשאמר שחפץ דוקא במזומנים אלא ר״ל שקאי אכשאומר החזיר לי מעותי כי איני רוצה לעמוד במקחי גם נגד זה שכבר ניתן תדע אם לא תפרשוהו כן ק׳ מאחר שמבקש מעותיו היכא קאמר מהיכן מגביהו וא״ת שר״ל שרוצה מעותיו ואין לו מעות קאמר דמגביהו כו׳ ק׳ דהעיקר חסר דה״ל להקדים ולו׳ שאם אין לו מעות מגביהו כו׳ אלא מחוורתא כדכתיבנא דמ״ש תן לי מעות או הילך מעות ה״ל כאלו אמר אינני רוצה לעמוד במקחי הראשון וכבר כתבתי בפי׳ דברי הרא״ש והטור דנ״ל דאם מבקש דוקא מזומנים כמו שנתן לו ואינו מפוייס אפי׳ בגביות עידית נגד מעותיו דמן הסברא דצריך זה שידו על התחתונה לטפל ולמכור את כל אשר לו ולהשתדל לו במזומנים וגם הר״ן ונ״י נ״ל דמודים בזה ודוק והרמב״ם רפ״ק דמכירה כ׳ כל׳ המחבר שהעתיק כאן בס״י והנה אף שהתחיל וכתב לא קנה הלוקח את כולה כל׳ הר״ן הנ״ל מ״מ מדסיים וכתב או קנה מהקרקע כנגד המעות שנתת ונותן לו מהזיבורית וכ״כ בסיפא משמע דפי׳ מהיכן מגביהו דברייתא דקאי אתן לי קרקע הסמוך לו וכ״כ הרמב״ם בפי׳ המשניות שלו ובפרק האומנים וכ״כ הכ״מ שם ברפ״ח דמכירה בשם הרמב״ם דפירשו כן ע״ש וגם המ״מ כ׳ שם בשם הרמב״ן דפי׳ מהיכן מגביהו כו׳ דרישא ודסיפא דר״ל דמגביהו כשער של עכשיו ע״ש ולפי זה י״ל דהרמב״ם בשיטת הרא״ש והטור אזיל בין לדינא בין לפי׳ הברייתא הנ״ל ומ״ש לא קנה הלוקח את כולה אינו ר״ל הא נגד מה שנתן דמיו נגדו אינם יכולים לחזור בו בע״כ של זה שכנגדו אלא ר״ל אינו קונה את כולה דמדלא קנה את כולה ואין מקח לחצאין מ״ה גם נגד מה שכבר נתן עליו דמים שניהם יכולין לחזור אלא שיד החוזר על התחתונה וכמ״ש הרא״ש וכנ״ל. ובהיות כן יש לתמוה על מור״ם שכתב כאן בהג״ה בהחזרת הלוקח ז״ל. ונותן לו המוכר כפי ״שער של ״עכשיו ובחזרת המוכר כתב דנותן לו הלוקח כשער שפסקו דהוא לא כמאן דלהרא״ש והטור והרמב״ן והמ״מ הנ״ל כתבו בהדיא בשניהן כשער של עכשיו ומהמ״מ משמע שם שס״ל שכן גם דעת הרמב״ם ומפירוש הר״ן מוכח דפי׳ הברייתא בשניהן בתן לי קרקע או הילך לך קרקע דר״ל דנותן לו קרקע כשער שפסקו וכנ״ל דזהו ודאי דוחק שלא נפרש לשון הרישא והסיפא שווים ואף אם תדחק לומר שאינן בסגנון אחד שמ״ש מור״ם ברישא כשער של עכשיו קאי אתן לי מעותי וכשער שפסקו שכ׳ בסיפא קאי אתן לי קרקע דסמיך ליה לא אתי שפיר דאל״כ למה כ׳ בסיפא דנוטל מהיפה הא ס״ל להר״ן ונ״י והכ״מ הנ״ל בפשיטות דכל שהמקח הראשון קיים אינו נוטל אלא מהכחוש כדין הקונה חצי שדה סתם וצריך עיון. וגם על מ״ש הכ״מ והב״י בענין זה יש לדקדק טובא והנלע״ד כתבתי ודו״ק:
(יב) שכ׳ השטר או החזיק כו׳ – ה״ה אם קנה בק״ס וכ״כ טור:
(יג) אע״פ שיוצא ונכנס כו׳ – דמיד שזקפן במלוה הרי המקח נתקיים לגמרי ואע״פ שאין הלוקח משלם לו אח״כ לזמן שקבע לו הרי הוא כאילו לוה לו מעות לשלם לו לזמן פלוני ואינו משלם לו:
(יד) אלא בערבון בעלמא – פי׳ שאמר לו קבל מידי מקצת מעות המקח ואקנה בהן ואם אחזיר בו החזק בהן לעצמך ולכך קראהו ערבון:
(טו) אא״כ פי׳ שיקנה נגד הכל – עד״ר שכתבתי שם שכן הוא דעת התוס׳ אבל דעת רש״י והטור הוא שאף אם א״ל הלוקח הריני נותן לו מקצת המעות מדעתו לקנות בהן כולו אפ״ה לא קנהו אלא כנגד מעותיו כל שלא גילה המוכר דעתו שמקנה לו בהן את כולן ועד״ר מ״ש בזה:
(טז) ולא קנה אלא מן הגרוע כו׳ – כדין מי שקונה חצי שדה מחבירו סתם שנותן לו מהגרוע כמ״ש לקמן בס״ס רי״ח וכנ״ל:
(ב) (סעיף י׳ ונותן לו מזבורית כו׳) נראה ה״ה במוכר לו מטלטלין שראוים לחלק הוא הדין כן דהחוזר בו ידו על התחתונ׳ וצריך לקבל עליו היזק הנזכר כאן דהא שוים מטלטלין לקרקע בזמן שראוים לחלק כדמשמע בסעיף י״ז:
(ג) (ע״ש בהג״ה) ונותן לו כפי השער של עכשיו מה שתמה הסמ״ע על הרמ״א נלע״ד ליישבו דיש להרמב״ם שיטה שלישית בזה דיש להקשות לפ״ד דמה שאמרה הברייתא מגביהו מן העידית קאי אהא דא״ל תן לי קרקע והיינו שהמקח קיים נגד מה שנתן כמ״ש הר״מ בהדי׳ לא קנה הלוקח את כולה משמע דכנגד מה שנתן מיהו קונה וכן מוכח מלשון הרמ״א בסט״ז דכתב דקנה נגד מעותיו ולשון קנין הוא כפי תנאי המקח וא״כ למה אמר לשון ומגביהו שזה שייך על לשון גביית חוב ממון בשלמא לפי׳ הרא״ש קאי ומגביהו מעידית אשאר נכסים ולא על זאת השדה הנמכרת הוי שפיר וק״ו לפי׳ הר״ן דקאי אתן לך מעותי ולא הועיל הקנין אבל להרמב״ם דמפרשו אתן לי קרקע ומאותה הנמכרת קשה מאי שייך לשון גבייה ע״כ אמר דמחד צד הוה ליה גביה דהיינו לשלם כשער של עכשיו כמו בבע״ח ולענין זבורית נשאר עליה שם מקח כמו במוכר חצי שדהו וכן בסיפא הוה שם מכר במה שנוטל כשער שפסק ושם גביית בע״ח לענין שצריך ליתן לו מהיפה אע״ג דשאר בע״ח דינו בבינונית שאני הכא דהו״ל כניזק כדאיתא בגמרא בזה כנלע״ד:
(ו) לא קנה הלוקח – עיין בסמ״ע סקי״א שהאריך והניח בצ״ע גם הב״ח הניחו בצ״ע ועיין בספרי הארכתי בזה.
(ז) וחזר בו הלוקח כו׳ – ע׳ לקמן סי׳ רכ״ז ס״ד בהגה ובטור שם (וע׳ בס׳ ח״א דף צ״ד ע״ד).
(יב) החזיק – ה״ה אם קנה בק״ס וכ״כ הטור. סמ״ע:
(יג) מהזיבורית(נרא׳ דה״ה במוכר לו מטלטלין שראוין לחלק הדין כן דהחוזר בו ידו על התחתונה וצריך לקבל עליו היזק הנזכר כאן דהא שוים מטלטלים לקרקע בזמן שראויין לחלק כדמשמע בסי״ז. ט״ז):
(יד) עכשיו – עיין בסמ״ע ובב״ח שהאריכו מאד בדין זה והניחו בצ״ע ע״ש (ועיין בט״ז שכת׳ קצת ישוב לזה ע״ש) וע״ל סי׳ רכ״ז ס״ד בהג״ה ובטור שם ובס׳ א״א דף צ״ד ע״ד:
(טו) קנה – דהמקח נתקיים לגמרי והרי הוא כאילו לוה לו מעות לשלם לזמן פלוני ואינו משלם לו. סמ״ע:
(טז) בערבון – פירוש שא״ל קבל מידי מקצת מעות המקח ואקנה בהן ואם אחזיר בו החזק בהן לעצמך ולכך קראוהו ערבון. שם:
(יז) פירש – ודעת רש״י והטור דדוקא המוכר צריך לגלות דעתו שמקנה לו בהן את כולו ולא סגי באמירת הלוקח לחוד. שם:
(יח) הגרוע – כדין קונה חצי שדה מחבירו סתם דנותן לו מהגרוע כמ״ש בס״ס רי״ח. שם:
(יב) המוכר כו׳ – כל מ״ש ש״ע בב׳ סעי׳ אלו הוא לשון הרמב״ם:
(ליקוט) המוכר כו׳ לא קנה כו׳ – לשון הרמב״ם ור״ל אף נגד מעותיו וכ״ד הרא״ש וטור אלא שהרא״ש והטור כ׳ שנגד מעותיו לא נתבטל עד שעת חזרה של א׳ מהן ולכן יד שכנגדו על העליונה אבל לדעת הרמב״ם תיכף נתבטל כל המקח אף בלא חזרה ולמד ממש״ש דא״ר האי מאן כו׳ לא קני מ׳ לגמרי ושם זוזא כזוזי דמי ולא קנה אבל במלחמות תי׳ דמ״ש האי מאן כו׳ מיירי בלא נתן כלל מעות ומ״ש זוזא כו׳ שם בדבר שא״י לחלק כמ״ש בסי״ז ודעת הר״נ ונ״י ורמב״ן ורשב״א דנגד מעותיו קני לגמרי שא״י לחזור כלל ופי׳ דידו על העליונה ר״ל או שיכול לקיים המקח בע״כ או שיכולין לחזור ג״כ כמו בכל מכירה שחוזר בו שכנגדו ולא אתי לאשמעינן אלא סיפא ומהיכן מגביהו כו׳ ועב״ח ודו״פ ונ״מ דלהרמב״ם ורא״ש כשחוזר נתבטל המקח נותן קרקע כשער של עכשיו ולהר״נ ורשב״א קרקע נותן כשער שפסקו ועוד דלהרמב״ם ורא״ש קאי מהיכן מגביהו מהעדית אקרקע ולהר״נ ורשב״א אמעות (ע״כ):
(יג) אע״פ שכתב כו׳ – דהא שם בשטר הוא ואעפ״כ עד שיזקוף במלוה וה״ה לחזקה וכן קנין ומשיכה ועתוס׳ שם ד״ה עייל כו׳ ועוד מדלא משכחת קנה אלא שיזקוף ל״ל כולי האי יקנה או יחזיק ועוד דאמרינן שם דאמר רבא האי מאי דמזבין כו׳ וכ׳ הרמב״ן מדל״ק ונתן לו ערבון ועייל ונפיק כו׳ ש״מ דלא איירי בהכי ועוד דאומר לא קני מ׳ לגמרי ואנו בערבון שכנגדו קני וידו על העליונה אלא בשמשך במטלטלין והחזיק בקרקעות איירי דא״א לומר בשטר דאינו קונה עד שיתן דמים וע׳ במלחמות ובר״ן ובנ״י:
(יד) ונותן כו׳ – כרנב״י שם:
(ליקוט) ונותן לו כו׳ – לשון הרמב״ם ונרנב״י אבל הרא״ש וטור ונ״י פ׳ כרב אחא ורז״ה פי׳ דשניהם הלכתא הוא דקרקע מבה ומעות מנכסיו אבל לפי׳ הר״נ דלא קאי אקרקע ליתא לפי׳ (ע״כ):
(טו) ונותן כו׳ של עכשיו – כ״כ הר״ן כפי פירושו מ״ש שם ומהיכן מגביהו קאי אמעות שאז שניהם חוזרים במקח ואין לו מעות וגובה בתורת חוב אבל בקרקע לעולם גובה מזיבורית שבע״כ נתקיים המקח ואז הוי כדין מוכר חצי שדהו בספ״ז דב״ב ונוטל לעולם כשער שפסקו אבל באומר תן לי מעותי או הילך מעותיך ה״ל חוזרים ג״כ נוטל כשער של עכשיו כמו חיוב שהרי המקח נתבטל וכ״כ במלחמות ודייק ג״כ בלשון רש״י שם ד״ה מהיכן מגבה לו חובו ר״ל באומר ת״ל מעות אבל הרמב״ם שכ׳ ונותן לו כו׳ אקרקע ע״כ ס״ל דלעולם בין בקרקע בין במעות נתבטל המקח מעיקרו כיון דנפיק ועייל אזוזי וכ״מ מדברי הרא״ש שם ולפ״ז לעולם נוטל כשער של עכשיו וז״ש המ״מ בשם הרמב״ן דבין ברישא בין בסיפא נוטל כשער של עכשיו היינו על מ״ש ומהיכן מגביהו להרמב״ן אמעות ולהרמב״ם בין בקרקע בין במעות ולשון המ״מ אטעיתיה לסמ״ע כאן ובמלחמות כ׳ להדיא כדברי הר״ן ודברי רמ״א הם שלא בדקדוק דלד״ה אין חילוק בין רישא ובין סיפא לרמב״ם לעולם כשל עכשיו ולהרמב״ן וכל הפוסקים במעות כשל עכשיו ובקרקע כשער שפסקו ובזיבורי׳:
(טז) וכן אם כו׳ – שם:
(יז) וכ״ז כו׳ אפי׳ כו׳ – שם:
(יח) אא״כ פירש כו׳ – תוס׳ שם מ״ח ב׳ ד״ה בזמן שפי׳ ערבוני יקון בסתמא אבל אם פירש לא גרע מנתן בתורת פרעון ודינו כמו בנתן בפרעון אם עייל ונפיק אזוזי או לא כנ״ל:
(יט) ושניהם כו׳ – ר״ל בערבון סתם אין חילוק בין עייל ונפיק או לא דכנגד המותר שניהם יכולין לחזור ונגד המעות א״י לחזור כלל וכמ״ש שם מלמדין אותו כו׳ אלמא בכה״ג אפי׳ עייל ונפיק קנה הכל וה״ה בערבוני יקון נגד מעותיו וז״ש ולא קנה רק כו׳ דכל שהמקח קיים נוטל כחוש הנ״ל מהא דב״ב:
(ח) [שו״ע] שכתב השטר או החזיק. נ״ב ובנ״י כתב בשם הרשב״א דוקא כשמשך או החזיק בקרקע בפניו אבל אם אמר לי׳ חזק וקני או משך וקני נקנה המקח אפי׳ עייל ונפיק אזוזי והמעות עליו מלוה וא״י לחזור ועיין בהר״ן פ״ק דקדושין:
(ט) [סמ״ע אות יא] דקאי אתן לי קרקע הסמוך לו. נ״ב אין זה מוכרח דאף דמפרש דאתן לי קרקע קאי מ״מ י״ל דהוא בתורת קנין ונוטל מהיפה שבה כמו שפי׳ בהדי׳ הבעל המאור ע״ש:
(י) [שו״ע] ואין אחד מהם. נ״ב ואם מכר לו י׳ שדות ונתן לו קצת דמים על שדה אחת שיקנה בהם הכל אותו שדה קנה אף שלא נתן לו כולו אבל האחרות לא קנה ועיין לקמן סי׳ קצ״ב ס׳ י״ב אבל נתן מקצת מעות סתם שלא על מקום מסויים קנה הכל. ריטב״א בחדושיו ועיין סמ״ע סי׳ קצ״ה סק״ז:
(ו) כפי שער של עכשיו עסמ״ע ס״ק י״א ומסיק דלדעת הרא״ש והטור בעייל ונפיק אזוזי נתבטל המקח לגמרי רק דידו עה״ת דיכול לומר תן לי מעות ומחוייב למכור כל אשר לו ליתן לו מזומנים דוקא ואם רצה אומר תן לי קרקע ומחויב ליתן לו קרקע מעידית שבנכסיו כשער של עכשיו אף שיש לו מעות ולכאורה תמוה דהא הרא״ש הקשה ר״פ האומנין וז״ל והא דאמר גבי חמרא שהמקח בטל לגמרי היא לפי שהחמור אינו ראוי לחלוק והמוכר אינו רוצה להיות שותף עמו אבל במידי דבר חלוקה אין המקח בטל אלא כנגד מה שחייב לו כו׳ והוא תמוה דהא להרא״ש גם במקרקע המקח בטל לגמרי רק שיד החוזר על התחתונה וא״כ לא היה קשה להרא״ש רק אמאי לא אמרינן ג״כ גבי חמרא כל החוזר בו ידו עה״ת וע״ז לא תירץ הרא״ש כלום דאטו משום שאין בהם כדי חלוקה א״צ ליתן לו מזומן דוקא וגם הלשון של הרא״ש אין לו הבנה כלל לפי פירוש הסמ״ע וגם הלשון בטור שכתב ונתבטל המקח כנגד המעות שחייב לו עדיין וכנגד המעות שנתן כבר כ״א יכול לחזור בו כו׳ משמע מדבריו שיש איזה חילוק לענין ביטול מקח בין נגד המעות שנשאר ובין מה שכבר נתן גם בתשובת הרא״ש שהביא הטור בס״ס רכ״ו כ׳ ז״ל בהשאל׳ שיצא עוררין על חצי קרקע שקנה וגם לא נתן רק מקצת מעות וכתב שצריך לדקדק באותן האלף זהובים שנתן אז יכול לומר שיקח מהבתים כשיעור המגיע לאלף זהובים שהרי אלו נתן כל המעות לא היה צריך להחזירם דמצי אמר אחוי טירפך ועתה שנתן מקצת המעות יטול מן הקרקע נגד המעות ומדמה אותו להא דעייל ונפיק אזוזי המבואר בסי׳ זה ואח״כ כ׳ דלא דמי דהתם כיון דעייל ונפיק אזוזי נתבטל המקח כשיעור הדמים שחייב לו אם ירצה המוכר ואם ירצה יחזור הדמים ויתבטל כל המקח ואם הלוקח חוזר אחר שנתבטל כבר המקח גם הוא יכול לחזור בו דאין ביטול מקח לחצאין הילכך בין בחזרת המוכר ובין בחזרת הלוקח הדבר תלוי ברצון אותו שרוצה לקיים המקח דעיקר חזרת המקח היה בפשיעת הלוקח שדחה המוכר בפירעון המעות הילכך החזרה תלוי בדעת המוכר אבל בנידון זוז שחוזר הלוקח בלא פשיע׳ כל המקח בטל ודמי למקח שיש בו אונאה שהמקח בטל לגמרי ואין המוכר יכול לומר טול מן המקח כדי שוויו אלא המקח בטל לגמרי עכ״ל והדברים תמוהין דמהתחלת דברי הרא״ש שכתב דיטול מן הקרקע נגד הדמים שנתן כמו בנתן כל המעות משמע דיכול לכופו על קיום המקח של מקצת כשער שפסקו וכן בסיום דבריו שכתב דדמי לאונאה שהמקח בטל לגמרי משמע דמעיקרא רצה לומר שהמקח קיים במקצת וז״א לשיטת הרא״ש לפי׳ הסמ״ע דהא אפילו בעייל ונפיק אזוזי המקח בטל לגמרי רק שיכול לכופו להגבותו בקרקע כשער של עכשיו וא״כ אין נ״מ בדמיון הרא״ש כלל דהא בשער של עכשיו הוא מגביהו וגם לשון התשובה קשה: לכן נלפענ״ד לפרש כוונת הרא״ש דדעת הרא״ש הוא דנגד הדמים שנשאר בידו יכול המוכר לבטל המקח מדינא ואם ירצה המוכר ליתן לו כנגד מעותיו והלוקח יחזור מכל המקח יש ללוקח דין החוזר בו שידו עה״ת משום דנגד הדמים שלא נתן נעשה הביטול מקח בפשיעת הלוקח ולכן יש ללוקח דין החוזר בו כיון דחוזר מכל המקח אפילו נגד מה שנתן וכן אם המוכר חוזר מכל המקח אף שהלוקח כבר חזר מכנגד מה שלא נתן מ״מ יש להמוכר דין החוזר שידו עה״ת כיון דנגד מה שלא נתן נתבטל המקח מדינא ומדוקדק לשון הרא״ש והטור דנתבטל המקח כנגד הדמים שנשאר בידו מכאן ואילך כ״א יכול לחזור בו אלא שיד החוזר עה״ת משמע דמי שחוזר מכאן ואילך דהיינו אפילו נגד הדמים שנתן ידו עה״ת והשתא א״ש קושית הרא״ש שהקשה מהא דחמרא פי׳ דבריו דמ״ש בקרקע דאין המקח בטל רק נגד הדמים שנשאר ונגד הדמים שנתן המקח קיים ומש״ה כשהלוקח חוזר בו כנגד הדמים שנתן הוי ידו עה״ת ומ״ש בהא דחמרא דהמקח נתבטל מכל וכל ודמי לאונאה יתר משתות שאין מי שחוזר בו ידו עה״ת וע״ז תירץ דכיון שאין בו דין חלוקה המקח נתבטל לגמרי ואין על הלוקח החוזר ממקצת הדמים שנתן דין החוזר בו שיהיה ידו עה״ת משום דתיכף שנתבטל המקח מהמקצת דמים שלא נתן נתבטל המקח מהכל כיון שאין בו דין חלוקה ויש בו דין ביטול מקח ולא דין החוזר בו ודינו כמו באונאה יתר משתות שאין דין החוזר בו ידו עה״ת וא״ש גם דברי הרא״ש בתשובה שמתחלה היה רוצה לומר דדמי לעייל ונפיק אזוזי שלא נתבטל המקח נגד הדמים שנתן וממילא אם יחזור בו הלוקח יהיה ידו עה״ת וע״ז תירץ דשם הביטול מקח נגד הדמים שלא נתן היה בפשיעות הלוקח הילכך החזרה תלוי בדעת המוכר פי׳ דאם המוכר רוצה בקיום המקח נגד הדמים שנתן משוי ללוקח שרוצה לחזור בו אפילו מהמקח שהוא נגד הדמים שנתן דין החוזר בו שיהיה ידו עה״ת אף שהמוכר התחיל בחזרה נגד הדמים שלא נתן מטעם כיון שהיה בפשיעת הלוקח שידחה אותו בפירעון המעות משא״כ ביצא עירעור על מקחו שנתבטל המקצת מחמת גרמת המוכר נתבטל המקח מכל וכל ואין על הלוקח דין החוזר בו שיהיה ידו על התחתונה אמנם מה שכתב הסמ״ע דגם דעת הרמב״ם הוא כדעת הרא״ש והטור דהמקח נתבטל לגמרי הוא דחיק מאוד והעיקר כמ״ש הט״ז סעיף י״ג וי״ז דלהרמב״ם ודאי דהמקח קיים נגד המעות שנתן: ונידון מה שתמ׳ הסמ״ע על הרמ״א דגבי חזרת הלוקח דנותן לו מזיבורית שבה כ׳ כשער של עכשיו וגבי חזרת המוכר כתב כשער שפסקו הוא באמת תמיה גדולה ועוד יש לדקדק דגבי חזרת מוכר כתב הרמ״א סתם כשער שפסקו וא״כ קשה גם למעלה כשכתב המחבר גבי חזרת הלוקח דנותן לו מזבורית והי״ל ג״כ להניח סתם כשער של עכשיו ולמה כפל בדבריו וכתב ונותן לו כשער של עכשיו כיון שהלשון ונותן לו כבר כתוב בהמחבר ולכן נלפענ״ד דבטעות נתחלף הדברים דאצל מהזיבורית שבה צריך להיות כשער שפסקו דכשנותן לו מזיבורית שבה ע״כ בתורת קנין נותן לו דאם בתורת גוביינא יכול ליתן לו אפילו מזיבורית דאחרים וכיון דמצריך ליתן לו מזיבורית שבה ע״כ מטעם קנין נותן לו כדין לוקח חצי שדה וכ״כ המחבר בפי׳ וז״ל או קנה מהקרקע כנגד המעות אלמא דבתורת קנין הוא ולזה הגיה הרמ״א כשער שפסקו וכ״כ הר״ן באמת ובסיפא גבי חזרת המוכר שכתב המחבר ונוטל מהיפה שבה דלשון ונוטל משמע שנוטל מה שהוא שלא בתורת קנין ע״ז הגיה הרמ״א וכ׳ ונותן לו כפי שער של עכשיו וכוונתו דאין חייב ליתן לו מעידית שבה רק כשנותן לו כשער של עכשיו והיינו בתורת גוביינא דאם כופיהו הלוקח ליתן לו קרקע בתורת קנין אין חייב המוכר ליתן לו רק מזיבורית כמ״ש הר״ן ולכן הגיה הרמ״א על מה שכתב המחבר דנותן לו מעידית דא״צ ליתן לו מעידית רק אם נותן לו כשער של עכשיו דהיינו בתורת גוביינא כמ״ש הר״ן בהדיא וז״ל שנותן ל׳ מעידית שבה כשער של עכשיו וממילא נשמע דבתורת קנין כשער שפסקו א״צ ליתן לו רק מזיבורית כמ״ש הר״ן ויהיה איך שיהיה עיקר לדינא כמ״ש הר״ן דכשער שפסק א״צ ליתן לו רק מזיבורית אפי׳ בחזרת המוכר מהעידית א״צ ליתן רק כשנותן לו בתורת גוביינא כי דברי הרא״ש והטור לפי פ׳ הסמ״ע מגומגמין מאוד דמה״ת יהיה יכול לכופו שיתן לו דוקא קרקע אף שיש בידו מעות דהא אפילו על גביות עידית מתמה בש״ס ולא יהא אלא בע״ח ומשני דדינו כמזיק א״כ מה״ת יהיה אלים כחו יותר ממזיק דהא אפי׳ במזיק א״י לכופו ליתן לו קרקע כשיש לו מעות דאו כסף או מיטב כתיב:
(ז) חזר בו המוכר נראה דהא דיכול הלוקח לכופו להמוכר בקיום מקצת המקח כנגד הדמים שנתן היינו דוקא כשהלוקח טוען שרוצה ליתן המעות עדיין רק שהמוכר רוצה לבטל מטעם דעייל ונפיק אזוזי ודחה אותו אבל אם הלוקח טוען שעדיין אין לו מעות ורוצה ליתן מעות כשיזדמן לו יכול המוכר לבטל המקח לגמרי כי לא מכר לו רק אדעתא ליתן דמים וכן כתב השטה מקובצת בהדיא ריש פרק האומנין בד״ה וז״ל הרי״ף בתשובה כו׳ וז״ל אמנם אם שום אחד מהם אינו רוצה לחזור בו והמוכר קבל מקצת מעות והוא דוחק לקבל השאר והקונה אומר אני רוצה שימתין לי בשאר המעות עד שיזדמן לי לא נגמר המקח לקונה לא בכולה ולא במקצתה כו׳ ועוד נראה דבזה לא בעינן שיהיה עייל ונפיק אזוזי ביומו רק כיון שתובע מעות והלוקח טוען שאין לו יכול המוכר לבטל המקח וכן מוכח באה״ע סי׳ ק״כ בח״מ ס״ק ה׳ ובכ״ש ס״ק ג׳ דאם לא פרע לו הוי הגט גזל בידו אלמא דכשלא נתן מעות לא אמרינן דהוי המעות כחוב עליו רק שהמקח בטל לגמרי כשאינו נותן מעות והמקח כגזל בידו וכ״כ ג״כ בעל מחנה אפרים:
(ח) בערבון בעלמא עסמ״ע ס״ק י״ד פי׳ שאמר לו כו׳ ואם אחזור בו כו׳ ובב״מ בתוספות ד״ה בזמן שאמר כתבו שא״צ לומר אם אחזור בי רק שלשון ערבוני יקון משמע כך ועיין בסעיף י״ז דבערבוני יקח אין חילוק בין יש בו דין חלוקה בין אין בו דין חלוקה ועמ״ש שם:
(יב) לא קנה הלוקח את כולה עסמ״ע וע״ב דכוונת דבריו דכנגד המעות שלא נתן יכול כל אחד לבטל המקח מדינא וכנגד הדמים שנתן יש להחוזר בו דין ידו עה״ת והיינו שאם המוכר חזר בו מכנגד הדמים שלא נתן ורוצה לקיים המקח כנגד הדמים שנתן והלוקח אומר כיון שאתה חוזר מהמקח נגד הדמים שלא נתתי אחזור מכל וכל יש ללוקח החוזר בו אף נגד הדמים שנתן דין ידו עה״ת והיינו שיכול לסלק אותו במעות או בזבורית שבנכסיו כשער של עכשיו דאין דינו בבינונית כבע״ח משום דל״ש ביה נעילת דלת ואם לוקח חוזר בו כנגד הדמים שלא נתן והמוכר אומר כיון שאתה חוזר נגד הדמים שלא נתת אחזור מכל המקח יש להמוכר החוזר נגד הדמים שנתן דין ידו עה״ת והיינו שהלוקח יכול לכופו שימכור המוכר כל אשר לו ויתן לו מזומנים דוקא ואם הלוקח רוצה יכול לכופו אף שיש לו מעות ליתן לו קרקע דוקא מעידית שבנכסיו כשער של עכשיו רק שא״י לכופו בקיום מקצת המקח של הקרקע זו וע״ב דהעיקר כדברי הר״ן והיינו שאם המוכר החוזר בו נגד הדמים שלא נתן יד הלוקח על עליונה שיכול לכוף להמוכר בקיום המקח נגד הדמים שנתן רק שנותן לו מזבורית שבה כדין מוכר חצי שדה ואם ירצה יכול הלוקח לומר כיון שאתה חוזר נגד הדמים שלא נתתי אחזור בי מהכל ויכול לכופו שיתן לו מעות אם יש לו מעות ואם אין לו מעות יכול לכופו שיתן לו מעידית שבה כפי שער של עכשיו ואם הלוקח חוזר בו נגד הדמים שלא נתן יש לו להלוקח דין החוזר בו וידו עה״ת והיינו שאם המוכר רוצה יכול לכוף להלוקח בקיום מקצת המקח נגד הדמים שנתן ונותן לו מזבורית שבה כפי שער שפסקו ואם ירצה יכול להחזיר לו מעותיו ואם אין לו מגביהו מזבורית שבנכסיו וכן צריך להגיה בהרמ״א שאצל חזרת הלוקח דנותן לו מזבורית שבה דהוא בתורת קיום מקח נותן לו כשער שפסקו ואצל חזרת המוכר דנותן לו מעידית שבה דלעולם א״צ ליתן לו עידית רק בתורת גוביינא נותן לו כשער של עכשיו וזה דוקא בקרקע שיש בו דין חלוקה כמבואר בסמוך:
(יג) או החזיק. וה״ה אם קנה בקנין סודר (סמ״ע):
(יד) יד הלוקח על עליונה וע״ב ודוקא כשהלוקח רוצה ליתן עכשיו כל המעות והמוכר רצה לחזור בו משום דעייל ונפיק אזוזי ביומו אז יד הלוקח על עליונה אבל אם הלוקח גם עכשיו אין לו ליתן כל המעות ורוצה שימתין לו המוכר מותר המעות יכול המוכר לבטל כל המקח ואין יד לוקח על העליונה:
(טו) אלא בערבון בעלמא פי׳ שאמר לו קבל מידי מקצת הדמים ואקנה בה ואם אחזור בי החזק לעצמך ולכך קראוהו ערבון (סמ״ע):
(טז) אא״כ פי׳ כ״ה דעת התו׳ אבל רש״י והטור ס״ל דאפילו אמר יקנה הכל אינו קונה אלא כנגד מעותיו אם לא שגם המוכר גילה דעתו שמקנה לו הכל בעד הערבון (סמ״ע):
(יז) רק מן הגרוע. כדין מוכר חצי שדה (סמ״ע) ואפילו אין בו דין חלוקה כמו שיתבאר בסמוך:
{י} ואם נתן לו קצת מהדמים לא קנה אלא כנגד אותן הדמים ולא יותר בד״א שלא נתן לו אותו מקצת בתורת פרעון אלא א״ל הנה לך ערבון ויקנה לך ערבוני לפיכך לא קנה אלא כנגד הערבון שהרי המוכר לא אוזיל גביה למכור לו כל הקרקע באלו הדמים ל״ש עייל ונפיק אזוזי ל״ש לא עייל ונפיק אזוזי ואין חילוק בין אם המוכר חוזר בו או הלוקח לעולם לא קנה אלא כנגד המעות ומהמקום הגרוע שבשדה:
{יא} אבל אם מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות בתורת פרעון בזה יש חילוק אי עייל ונפיק אזוזי פירוש שתבע המוכר מעותיו מהלוקח פעמיים ושלש ודחהו בלך ושוב אפילו נתן לו כל מעותיו חוץ מזוז אחד נתבטל המקח כנגד המעות שנשאר לו עדיין ליתן אפילו אם החזיק כבר בשדה או קנהו בשטר או בקנין סודר וכנגד המעות שנתן כבר איזה מהם שירצה יכול לחזור בו אלא שהחוזר בו ידו על התחתונה שאם המוכר חוזר בו יד הלוקח על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או קרקע כנגד מעותי וצריך ליתנו מעידית שבנכסיו ואם הלוקח חוזר בו יד המוכר על העליונה לומר לו הא לך מעותיך או קרקע כנגד מעותיך ומגבהו מהזיבורית ואי לא עייל ונפיק אזוזי אין אחד מהם יכול לחזור בו והראב״ד ז״ל כתב דאפילו כי עייל ונפיק אזוזי לא מצי לוקח הדר ביה אלא מוכר וא״א הרא״ש ז״ל כתב כסברא הראשונה:
{יב} ואם מכר לו השדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות וזקף עליו השאר כהלואה קנה הכל ואין אחד מהם יכול לחזור בו אפילו אי עייל ונפיק אזוזי וכן אם מכר השדה מפני שהיא רעה ונתן הלוקח קצת מהדמים קנה הכל ואין אחד מהם יכול לחזור בו אפילו אי עייל ונפיק אזוזי:
(י) {י} ואם נתן לו קצת מהדמים וכו׳ ברייתא בריש האומנין (עז:) הרי שמכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן מהם מאתים זוז בזמן שהמוכר חוזר בו יד לוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי מהיכן מגבהו מן העידית ובזמן שלוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך רצה אומר לו הילך קרקע כנגד מעותיך מהיכן מגבהו מן הזיבורית רשב״ג אומר מלמדין אותן שלא יחזרו כיצד כותב לו אני פב״פ מכרתי שדה פלוני לפלוני באלף זוז ונתן לי מהם ק״ק זוז והריני נושה בו ת״ת זוז קנה ומחזיר לו השאר אפילו לאחר כמה שנים. ופירש״י מלמדין אותן. לכל הלוקח ואין לו מעות כולן אלא מקצתן לעשות ביניהם תחילה דבר קיום שלא יוכלו לחזור: והרי אני נושה בו. דכיון שעשאם עליו מלוה הוי כאילו נטלם והלוום וקרקע נקנה בכסף. ופריך תלמודא אמילתיה דרשב״ג טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא קני והתניא הנותן ערבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאים ד״ר יוסי רבי יוסי לטעמיה דאמר אסמכתא קניא רבי יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו אמר רשב״ג בד״א בזמן שא״ל ערבוני יקון אבל מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם ק״ק זוז קנה ומחזיר לו השאר אפילו לאחר כמה שנים ל״ק הא דעייל ונפיק אזוזי הא דלא עייל ונפיק אזוזי דאמר רבא האי מאן דזבין מידי לחבריה וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני. ופירש רש״י במה דברים אמורים. שיכול לחזור בו ולא יטול זה אלא כנגד מעותיו: בזמן שנתנו לו בתורת ערבון. ולא בתורת תחילת פרעון: דאמר ליה ערבוני יקון. יקנה הכל והאי לא אוזיל גביה למכור לו כל הקרקע בכך: אבל. נתנו לו בתורת תחילת פרעון הו״ל השאר מלוה עליו: קנה. הקרקע כולו. ומחזיר לו את השאר. אפילו לאחר כמה שנים: הא דעייל ונפיק אזוזי. הא דקתני דאם לא זקפו עליו במלוה חוזר בדעייל מוכר ונפיק ומחזר אחר הלוקח ליתן לו מעותיו גלי דעתיה דזוזי אנסוהו למכור וכיון דלא יהיב ליה זוזי בשעת דחקו אדעתא דהכי לא זבין ליה עכ״ל וכ״כ הרא״ש ז״ל דכיון דעייל ונפיק אזוזי מחמת דחקו מכר ונתבטל המקח כנגד המעות שנתחייב לו עדיין ומכאן ואילך אפילו לוקח יכול לחזור בו ונתבטל המקח לגמרי והאי ברייתא דהנותן לחבירו ערבון וכו׳ איתא נמי בהזהב (מח:) גמרא אבל אמרו מי שפרע וכו׳ ופירש״י שם בזמן שא״ל ערבוני יקון יקנה שלא נתנו לו בתורת תחלר. פרעון והשאר עליו מלוה אלא בתורת שערבון זה יקנה את הכל והא לאו מילתא היא אבל מוכר לו וכו׳ ונתן לו מהם ת״ק זוז לשם תחילת פרעון או סתם קנה וכו׳ וכתבו שם התוספות דרשב״ג מפרש דברי ר׳ יהודה ורבי יוסי וכתבו עוד פרש״י ערבוני יקון שאמר שיקנה לו ערבונו כנגד כל המקח תימה דהא עדיף מנתן לו בתורת פריעה דקנה הכל כיון שפירש בהדיא שיקנה הכל ואם נפרש ערבוני יקון כנגד ערבונו לבד יקנה לו מן המקח א״כ לרבי יוסי אמאי כופל לו ערבונו לכן י״ל שלשון ערבוני יקון משמע שערבוני יהיה קנוי לך אם אחזור בי וגם משמע יקון שיקנה לו כמקח שיוויו יותר מכדי הערבון אם תחזור בך דהיינו כאילו אמר ליה בהדיא תכפול לי ערבוני עכ״ל וכדבריהם כתב המרדכי בהאומנין והג״א בהזהב. נמצא דהיכא דנתן לו ערבון ופירש שיקנה הכל ע״י הערבון לרש״י לא קנה אלא כנגד מעותיו ולדברי התוספות קנה הכל. ודברי רבינו כפרש״י. כתב רבינו ירוחם בנ״ט ח״א דכי אמרינן קנה כנגד ערבונו לוקח נוטל כחוש וכן כתב הרא״ש עלה קמ״ז ד״ד ועיין במה שכתבתי לקמן בשם הר״ן ונ״י ותלמידי הרשב״א גבי אלא שהחוזר בו ידו על התחתונה:
ואם מנהג המקום שנותן לוקח פשוט אחד למוכר ובזה נגמר המקח קנה בכך וכמ״ש בסימן ר״א ואם נותן לו טבעת לוקח למוכר כתוב בהגהות פכ״ג מהל׳ מכירה שיכול לחזור בו ואינו מקבל מי שפרע ונ״ל דהיינו בשאין במקום מנהג דאילו יש מנהג שנגמר המקח בכך קנה וכמ״ש בסימן ר״א בס״ד:
ואם נתן לו סתם כתב רש״י שדינו כנותן לתחילת פרעון וכן כתב הר״ן בפ״ק דקידושין גמרא נכסים שיש להם אחריות נקנה בכסף. ורבינו ירוחם בנ״ט ח״ד וכ״נ מדברי רבינו שכתב בד״א שלא נתן לו אותו מקצת בתורת פרעון אלא א״ל הנה לך ערבון וכו׳: ומ״ש רבינו לעולם לא קנה אלא כנגד המעות ומהמקום הגרוע שבשדה.
ומה שכתב אבל אם נתן לו מהם ת״ק זוז וכו׳ נתבאר בסמוך:
(יא) {יא} ומה שכתב אפילו נתן לו כל מעותיו חוץ מזוז וכו׳ שם בהאומנין ההוא גברא דזבן חמרא לחבריה ופש ליה חד זוזא וקא עייל ונפיק אזוזא יתיב רב אשי וקא מעיין בה כה״ג מאי קני או לא קני א״ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא זוזא כזוזי דמי ולא קני:
אפילו אם החזיק בשדה וכו׳ כ״כ הרמב״ם בפ״ק מהלכות מכירה שאע״פ שכ׳ שטר או החזיק לא קנה לוקח כולה וכתב ה״ה זו היא פשטא של ברייתא בין שא״ל לך חזק וקני בין שהחזיק בפניו בסתם. וכן כתב הר״ן בפ״ק דקידושין גמרא נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ויהיב טעמא דהא אי לא עייל ונפיק אזוזי קנה כל הקרקע באותן דמים שנתן כדאמר רשב״ג באידך ברייתא אבל מכר לו שדה באלף זוז וכו׳ אלא האי דעייל ונפיק אזוזי מבטל המקח הלכך באיזה ענין שקנה נתבטל המקח וכן אמרי׳ לקמן ההוא גברא דזבין חמרא לחבריה ופש בהדיה חד זוזא והדר עייל ונפיק עליה ומצי הדר בחבירו אע״ג דמשך החמור דכל היכא דעייל ונפיק אזוזי ל״ש בכסף ול״ש בחזקה וחליפין לא קני וכ״כ הרא״ש בהאומנין וכ״כ רבינו בסוף סימן זה בשם רבינו האי ז״ל וכן כתב רבינו ירוחם בנ״ט ח״ה וכתב עוד וי״א שאם החזיק בקרקע או שקנו מידו אפילו לא נתן מעות כלל ועייל ונפיק אכולהו זוזי אין אחד מהם יכול לחזור בו וראשון נראה עיקר וכן כתב ר״ח והרמב״ם ז״ל ע״כ ובעל נימוקי יוסף כתב בהאומנין וכתב הרשב״א דה״ה אם א״ל לך חזק וקני א״נ משוך וקני אין יכולים לחזור בהם ואפילו עייל ונפיק אזוזי דהא א״ל שיקנה בכך לגמרי ומעתה המעות עליו כמלוה וכמאן דאמר ליה אי בעינא בכספא אקנה ואי בעינא בחזקה אקנה ורשב״ג דלא נקט הכי להרחיב בקניות לקח ולא לקצר וה״ק אפילו שלא קנו ממנו ולא אמר ליה לך חזק וקנה יכתוב לו כן ואינו יכול לחזור בו מעתה ומיהו כיון דנקט רשב״ג הכי אין לנו אלא הני גווני דאמרן אבל אם החזיק בקרקע לפני המוכר או שמשך מעצמו בפניו לא קנה שעדיין יכולין לחזור בהם וכן כתבו מן המפרשים ז״ל עכ״ל:
וכנגד המעות שנתן כבר וכו׳ על מה שכתבתי בסמוך ל״ק הא דעייל ונפיק אזוזי וכו׳ וכדאמר רבא וכו׳ כתבו הר״ן ותלמידי הרשב״א והנ״י בהאומנין פירוש היכא דעייל ונפיק אזוזי לא קנה אלא כנגד מעותיו אבל היכא דלא עייל ונפיק קנה הכל דאמר רבא האי מאן דזבן מידי וכו׳ פי׳ מדאמר לא קני סתמא משמע דלא קני כלל הלכך ע״כ הא דרבא בשלא נתן דמים כלל הוא אלא כגון שקנה קרקע בחזקה או בקנין וקאמר רבא דהיכא דעייל ונפיק אזוזי לא קני ולא מידי ומינה דהיכא דנתן מקצת דמים לא קנה אלא כנגד מעותיו ומיהו כנגד מעותיו מיהא קנה והיינו ברייתא קמייתא דקתני יד לוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי קרקע כנגד מעותי [או תן לי מעותי] זהו דעת הגאונים ז״ל אבל ר״ח חולק ואומר דהא דרבא בשנתן מקצת דמים נמי היא ואפ״ה כל היכא דעייל ונפיק אזוזי לא קני כלל וכי אמרינן בברייתא קמייתא דרצה אומר לו תן לי קרקע כנגד מעותי דאלמא כנגד מעותיו מיהא קנה דוקא כגון דאמר ליה ערבוני יקון ואין זה מחוור חדא דברייתא סתמא קתני ולא משמע דוקא כגון דא״ל ערבוני יקון ועוד דאי בכי ה״ג מיתוקמא בזמן שהמוכר חוזר בו אמאי ידו על העליונה שיטול קרקע או מעות אדרבה קרקע יש לו ליטול כנגד מעותיו דאדעתא דהכי נחית אלא ודאי אפילו היכא דלא א״ל ערבוני יקון קנה כנגד מעותיו והא דרבא דאמר לא קני כלל בשלא נתן דמים היא וכדכתיבנא עכ״ל וכדברי הר״ן כ׳ הרמב״ם בפ״ח מהלכות מכירה והם דברי רבינו:
אלא שהחוזר בו ידו על התחתונה וכו׳ מבואר בברייתא שכתבתי בסמוך:
ומה שכתב רבינו וצריך ליתנו מעידית שבנכסיו צריך בירור דבהאומנין אברייתא שכתבתי בסמוך איתא אמר מר מהיכן מגבהו מן עידית קס״ד מעידית דנכסיו ולא יהא אלא ב״ח ותנן ב״ח דינו בבינונית ועוד הא ארעא דיהיב זוזי אמר רב נחמן בר יצחק מעידית שבה ומזיבורית שבה רב אחא בריה דרב איקא אמר אפילו תימא מעידית דנכסיו מאן דזבין ארעא באלפא זוזי אוזולי מוזיל ומזבין נכסיה והו״ל כנזק ותנן הניזקין שמין להם בעידית ופירש״י סתם מאן דזבין ארעא אוזולי מוזיל סתם איש הקונה קרקע גדולה ויקרה כזו אין כ״כ מעות מצויות לו אלא א״כ מכר מטלטלין ושדות קטנות וצריך למכור בזול וכי חוזר בו מוכר נמצא זה ניזק על ידו ולכאורה מלשון רבינו שכתב וצריך ליתנו מעידית שבנכסיו משמע שפוסק כרב אחא וקשה שהרי הרי״ף השמיט האי תירוצא דרב אחא גם הרמב״ם בפ״ח מהלכות מכירה לא כתב אלא כרב נחמן אבל הרא״ש כתב מהיכן מגבהו מן העידית אף על גב דבעל חוב דינו בבינונית הכא גובה כדין מזיק דכל דזבין ארעא אוזולי מוזיל ומזבין נראה שתפס תירוץ רב אחא ורבינו סתם דבריו כמותו וכן כתב ג״כ נ״י כלשון רבינו וכתבו הר״ן ותלמידי הרשב״א ונ״י בהאומנין ומהיכן מגבהו מן העידית פירוש אתן לי מעותי בלחוד קאי דאילו אתן לי קרקע כיון שהוא רוצה שיקנה כנגד מעותיו כדינו למה יטול מן העידית הרי דינו כדין לוקח חצי שדה דמשמנין ביניהם ונוטל כחוש אלא אמעות קאי וכן נראה מפרש״י שכתב ומהיכן מגבהו חובו עכ״ל וכן כתב עוד הר״ן בפ״ק דקידושין ומפשט דברי הרמב״ם בפ״ח מהלכות מכירה נראה דאתן לי קרקע כנגד מעותי קאי וכן כתב בהדיא בפירוש המשנה בהאומנין:
ודין לוקח חצי שדה כתבו רבינו בסימן רי״ח:
וכתב הר״ן בפ״ק דקידושין דכי חזר בו מוכר דאמרינן יד לוקח על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי ונוטל כשער המקח כלומר לפי הדמים שהתנו ביניהם על כל השדה ונותן כחוש כדין חצי שדה אני מוכר לך ואם רצה מעות מגבהו מן העידית שבה כשער של עכשיו שחובו הוא מגבהו ואם לוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך ומהיכן מגבהו מן הזיבורית כשער של עכשיו ולא כפי פסק המכר שהרי זה כגביית החוב אלא שהוא מן הזיבורית עכ״ל וכן כתב ה״ה בפ״ח מהלכות מכירה בשם הרמב״ן וכן נראה דעת הרא״ש שכתב בהאומנין מהיכן מגבהו מן הזיבורית כדין בעל חוב דשקיל מן התורה בזיבורית אלא משום נעילת דלת תקנו רבנן שיגבה מן בינונית והכא לא שייך נעילת דלת.
וכתב הר״ן בהאומנין מיהו כי אמרי׳ דקנה כנגד מעותיו דוקא במקום שאין כותבין שטר אבל במקום שכותבין שטר כיון שאינו קונה עד שיכתוב שטר א״א שיקנה כנגד מעותיו שכיון שאינו קונה אלא בשטר היאך יקנה מחצה והרי השטר על כל הקרקע הוא נכתב ולא אחציו הילכך כיון שאינו יכול לקנותו כולו דהא עייל ונפיק אזוזי אף מקצתו לא קנה עכ״ל וכן כתב בעל נ״י שם וכן כתבו תלמידי הרשב״א בשם הרמב״ן ז״ל:
ואי לא עייל וכו׳ נתבאר בסמוך ומשמע דבשלא החזיק ולא קנה בסודר עסקינן וגם לא קנה בשטר אם הוא מקום שאין כותבין שטר ואפ״ה במקצת מעות שנתן נתקיים המקח לגמרי מאחר דלא עייל ונפיק אזוזי:
והראב״ד כתב [וכו׳] כתוב בנ״י פרק האומנין עלה ג׳ ד״א וז״ל והא דאמרינן שהלוקח יכול לחזור בו כגון שהמוכר מגלה דעתו שנותן לו רשות לחזור בו כיון שדוחה אותו בלך ושוב כן דעת הרשב״א וכן נראה לי מדברי הראב״ד שכתב אם הלוקח חוזר בו וכו׳ אבל מלשון הרא״ש בהאומנין לא משמע הכי:
וא״א ז״ל כתב כסברא הראשונה בהאומנין וז״ל בזמן שהמוכר חוזר בו יד הלוקח על העליונה וכו׳ אע״ג דעיכובא אתי מחמת לוקח שדחה את המוכר בפרעון המעות מכל מקום כיון שנתבטל המקח בגרמת המוכר יד לוקח על העליונה ובזמן שהלוקח חוזר בו והמוכר אומר תן לי מעותי ואני רוצה לקיים אפילו הכי לוקח מצי הדר ביה כדפרישית לפי שכבר נתבטל המקח ואין המקח קיים:
וקצרן של דברים נראה לי דאי לא עייל ונפיק אזוזי קנה הכל ואין אחד מהם יכול לחזור בו ואי עייל ונפיק אזוזי ממילא נתבטל המקח כנגד מה שנשאר חייב הלוקח וכנגד מעות שנתן לו המקח קיים כל שאין אחד מהם חוזר בו ואם כשראה הלוקח שהמוכר עייל ונפיק אזוזי חזר בו הרשות בידו וידו על התחתונה ואם כשראה המוכר שהלוקח דוחהו בלך ושוב חזר בו הרשות בידו וידו על התחתונה אע״פ שהלוקח גרם לו לחזור ודברים אלו נראין ברורים מתוך דברי הרא״ש שכתבתי ומצאתי שכתב רבינו ירוחם בנתיב תשיעי ח״א אע״פ שמתבטל המקח בשביל לוקח שעיכב המעות מ״מ החזרה תלויה במוכר דעייל ונפיק אזוזי נקרא זה שהמוכר חוזר עכ״ל ומשמע לכאורה מלשונו דכיון דעל ונפיק אזוזי הוה ליה כאילו חזר בו והא ליתא דאע״ג דעל ונפיק כל שלא חזר בפי׳ לא הויא חזרה וכך צריך לפרש לשונו אפילו שמתבטל המקח בשביל הלוקח כלומר אפילו שחוזר בו המוכר בשביל שלא נתן לו לוקח המעות מכל מקום החזרה היא תלויה במוכר כיון שהוא החוזר.
ומה שכתב דעייל ונפיק אזוזי היינו לומר דבגרמת המוכר דעייל ונפיק אזוזי נתבטל המקח. ומסתברא לי כהראב״ד והרשב״א דדוקא מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח אלא שמדברי הרמב״ם פ״ח מהל׳ מכירה משמע כדברי הרא״ש:
(יב) {יב} ואם מכר לו השדה באלף זוז וכו׳ נתבאר בסמוך:
וכן אם מכר השדה מפני שהיא רעה וכו׳ בהאומנין גבי עובדא שכתבתי בסמוך דההוא דזבן חמרא לחבריה ופש חד זוזא גביה ואמרינן משמיה דרבא זוזא כזוזי דמי א״ל רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי והא אמרינן משמיה דרבה קני א״ל תתרגם שמעתתך במוכר שדהו מפני רעתה ופרש״י דבלאו אונסא דזוזי הוה מזבין לה והאי דעייל ונפיק אזוזי ממהר הוא לגבות שלא יחזור לוקח נראה מדבריו דלאו דוקא בפש חד זוזא דומיא דעובדא דחמרא הוא דאמרינן דבמוכר שדהו מפני רעתה קני אפילו עייל ונפיק אלא אפילו פשו זוזי טובא ועייל ונפיק עלייהו כיון דמפני רעתה מכרה קני וכן כתבו התוספות והביאו ראיה לדבר וכתב הרא״ש אמרינן הא דעייל ונפיק אזוזי כי היכי דלא ליהדר ביה לוקח אע״ג דאי לא עייל ונפיק אזוזי כ״ש דלא מצי לוקח למיהדר ביה מ״מ הוא ירא שמא תגלה רעתה וידחנו בדמים:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(י) בד״א שלא נתן כו׳ אלא אמר ליה הנה לך ערבון כו׳ ז״ל הגמרא פרק הזהב דף מ״ח ע״ב הנותן ערבון לחבירו וא״ל אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר אם אני אחזור בי אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאים דברי רבי יוסי ר״י לטעמיה דאמר אסמכתא קניא ר׳ יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו אמר רשב״ג בד״א בזמן שא״ל ערבוני יקון אבל אם מכר לו בית או שדה באלף זוו ופרע לו מהם ה׳ מאות זוז קנה ומחזיר לו את השאר אפילו לאחר כמה שנים. ופירש״י בד״א שיכול לחזור ולא יטול זה אלא כנגד מעותיו בזמן שנתנו לו בתורת ערבון ולא בתורת תחילת פרעון דא״ל ערבוני יקון הכל והאי לא אוזיל גביה למכור לו כל הקרקע בכך ע״כ. וכתבו התוספות ז״ל רשב״ג מפרש דפליגי ר״י ור״י כשלא נתן לו אותן מעות בתורת פריעה כו׳ ופי׳ רש״י שאמר שיקנה לו ערבונו כנגד כל המקח תימא דהא עדיף מנתן לו בתורת פריעה דקנה הכל כיון שפירש בהדיא שיקנה הכל ואם נפרש ערבוני יקון כנגד ערבוני לבד יקנה לו מן המקח א״כ לרבי יוסי אמאי כופל לו ערבונו לכן י״ל של׳ ערבוני יקון משמע שערבוני יהיה קנוי לך אם אחזור בי וגם משמע יקון שיהא קונה לו במקח שוה יותר מכדי הערבון אם תחזור בך דהיינו כאילו א״ל בהדיא תכפיל לי ערבוני עכ״ל ור״ל כמו שאני נותן לידך סך מעות הללו בתורת ערבוו וקנס אם אחזור בי כן אתה אף שאינך מניח לי מעות לקנס מכל מקום במשיכתך וקבלתך מעות שלי יקנה לו מעותי בקרקע זו בכפל משיעור מעותי באופן שאם תחזור בך הרי מעותי שנטלת מידי יקנה לי בכפל ויהיה לי קנס ממך כשיעור קנס שנתתי לידך והמוכר נתרצה וזהו מ״ש והמוכר אומר דכיון שנתרצה הרי הוא כאלו אמר כן בהדיא ונתקיימו הדברים לר׳ יוסי דס״ל אסמכתא קניא ולר׳ יודא לא קנה אלא כשיעור מעותיו אם חזר המוכר ואם חזר בו הלוקח מזה לא איירי רבינו כאן יתבאר מתוך דברי רבינו בסימן ר״ז סעיף ט״ו וי״ו דלהרמב״ן קנה המוכר הערבון אע״פ שהוא קנס כיון שהוא בידו ולהראב״ד ורש״י לא קנהו ע״ש) כנ״ל ביאור דבריהן לפי׳ התוספות ונראה דגם לרש״י רשב״ג לפרש דברי רבי יוסי ורבי יהודה אתא ולא לאפלוגי (וכן מוכח לשון התוספות דכתבו בפשיטות דרשב״ג לפרש אתא) אלא שלפרש״י דברי ר׳ יוסי הכי פירושו ע״פ פירוש דרשב״ג שבשעה שנתן לידו הערבון א״ל ערבוני זה יקנה (לך ר״ל) [לי כל] שדך ואם אחזור בי הרי הוא מחול לך והמוכר א״ל בהדיא גם אני מבטיחך שאם אחזור בי אכפול לך ערבונך אבל אם נתן לו המעות מתחילה סתם מודה ר׳ יוסי לרשב״ג דמחשבינן ליה לתחילת הפרעון וקנה הכל והמותר יהיה מלוה אצלו אם לא עייל ונפיק אזוזי. והנה רבינו מדסתם וכתב בד״א כו׳ עד הנה לך ערבון ויקנה לך ערבוני וסיים וכתב שהרי המוכר לא אוזיל גביה למכור לו כל קרקע באלו הדמים משמע דפירש דברי רשב״ג כפי׳ רש״י דאילו כפי׳ התוספות כל הקרקע מאן דכר שמי׳ גם הב״י כ׳ דרבי׳ ס״ל כפי׳ רש״י אף שלכאורה לא היה נראה לומר כן דהא מדרך רבינו לימשך אחר דברי התוספות בפרט במקום שסתרו דבריו וכנ״ל גם מדהשמיט רבינו תיבת הכל ועוד במ״ש הנה לך ערבון אין נפקותא לפי פירש״י גם רש״י לא הזכירו [אלא ל׳] דערבוני יקון וכדי דל״ת נהי דלא קנה ליה מתורת אסמכתא מ״מ באמר כיון שקיבל ממנו ת״ק וא״ל ערבוני יקון מסתמא בתורת פרעון כל הקרקע נתנו לו ונתרצה לו למכור מש״ה כ״ר שהרי לא אוזיל כו׳ אלא דא״כ כוונת רבינו לא הו״ל לסתום אלא לפרש לכן נראה יותר כמ״ש ראשונה. ולקושיית התוספות לא חש רבינו מטעם שכ״ר כיון דאמר ערבוני יקון ור״ל יקנה בו כל הקרקע ואין דעת המוכר להוזיל גביה כ״כ משא״כ בשנתנו בתורת תחילת פרעון ויודע שאין המוכר מוזיל גביה רצונו שיהיה לגביה מלוה כיון שלא עייל ונפיק אזוזי דבזה מסתבר לומר שקנה הכל. והשתא א״ש דרבינו לא כתב כאן אלא דברי רשב״ג בדאמר למוכר ערבוני יקון מאי דינו (ולא אתא לדקדק דא״ל ערבוני דמשמע ל׳ קנס אלא כמ״ש בפרישה דלא בא רשב״ג אלא לחלק בין נתנו אדעתא לקנות בו הכל ובין נתנו לתחלת פרעון) ולקמן סימן ר״ז סעיף ט״ו וי״ו כתב דין אם אמר הלוקח למוכר אם אחזור בי ערבוני מחול לך והמוכר אמר ליה אם אחזור בי אכפול לך ערבונך וא״ש משום דרבינו ס״ל דרשב״ג לא לפלוגי אתא וכמ״ש ומש״ה כתב כאן דברי רשב״ג ושם דברי ר׳ יודא דהלכתא כוותיה דאסמכתא ל״ק ומש״ה כתב דהלוקח עכ״פ לא קנה הכפל אם חוזר המוכר ובאם חוזר הלוקח אם יקנה המוכר הערבון בתורת קנס כתב שם שהוא פלוגתא בין הגאונים ע״ש מה שכתבתי בזה ודוק:
(יא) אי עייל ונפיק אזוזי כו׳ עד וכנגד המעות שנתן כו׳ אלא שהחוזר בו כו׳ כבר כתבתי בפרישה דעיקרא דהאי מילתא ס״פ האומנין וגם כתבתי שם לשון הרא״ש דס״ל דהמקח נתבטל אפילו כנגד המעות שכבר נתן אלא שיד החוזר על התחתונה ואחריו נמשך רבינו וכמ״ש ביאורו בפרישה באר היטב בס״ד ע״ש. אבל להר״ן בפ״ק דקידושין שיטה אחרת במה שכתב שם ז״ל ואע״ג דאמרינן דעייל ונפיק אזוזי ל״ק היינו לומר שאינו קונה כולו מיהו אמרינן התם דכל החוזר בו ידו על התחתונה שאם חוזר בו מוכר יד הלוקח על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי ונוטל כשער המקח כלומר לפי הדמים שהתנו ביניהם על כל השדה ונותן הכחוש כדין חצי שדה אני מוכר לך ואם ירצה מעות מגבהו מן העידית שבה כשער של עכשיו שחובו הוא מגבהו ואם לוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומר הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך ומהיכא מגבהו מן הזיבורית כשער של עכשיו ולא כפי פיסוק המכר שהרי זה כגביית חוב אלא שהוא מן הזיבורית עכ״ל. מפורש ומבואר בדבריו דס״ל דאפילו בעייל ונפיק אזוזי אינם יכולים לחזור אלא בההיא פלגא שלא שילם עדיין אבל בההיא פלגא שנתן כבר המעות אין א׳ מהם יכול לחזור והא דתני בברייתא בזמן שהמוכר חוזר כו׳ אינו ר״ל שהרשות בידו לחזור לגמרי אלא ה״ק בזמן שהמוכר בא לחזור מכל המקח אז ידו על התחתונה במה שכבר נתן והברירה ביד שכנגדו לחזור בו או לקיים. אבל אין נראה לפרש דבחזרה דאידך פלגא שלא שילם עדיין קא מיירי ושה״ק מי שמכר לחבירו קרקע באלף ונתן לו ה׳ מאות זוז והמוכר בא לחזור באותו החצי שלא שילם עדיין אף שאינו מבקש לחזור בפלגא קמייתא אפ״ה יד החוזר על התחתונה והברירה ביד שכנגדו. דא״כ עיקר חסר מן הספר וגם אין ל׳ הר״ן משמע כן להמדקדק בו וגם הרא״ש ורבינו לא פירשו כן לפי שיטת׳ וכמ״ש בפרישה ומהראוי למעט ההפרש שבינייהו כמה דאפשר. ולפי שיטת הר״ן ה״פ דהברייתא בזמן שהמוכר חוזר בו יד הלוקח על העליונה רצה עומד במקח חצי הראשון ואע״פ שנתייקר השער רק שדינו בכחוש רצה אומר תן לי מעותי כי איני רוצה בחצי הקרקע מהיכא מגבהו מעידית כלומר כשהלוקח רוצה שיחזיר לו המוכר מעותיו והמוכר כבר כילה המעות ואין לו מעות לשלם לו נמצא שיש להאי לוקח חוב על המוכר וגובה אותן מעידית שבאותה קרקע שמכר לו בתחילה והטעם משום דקנסינן ליה למוכר משום דחזר בממכרו (וכ״כ התוס׳ פרק האומנין) ומגבה לו בשער של עכשיו ככל הגובה חובו וכן בזמן שהלוקח חוזר בו אזי יד המוכר על העליונה רצה שלא למכור חצי קרקע אפילו כשער שפסק עמו [רצה] א״ל הרי לך מעותיך רצה אומר הרי לך קרקע כנגד מעותיך וכשער שפסקתי עמך וע״כ תעמוד במקחך ונותן לו מזיבורית שבה כדין לוקח חצי שדה ואע״פ שהאי בבא אינו מפורש בדברי הר״ן שבאם חוזר הלוקח שיכול המוכר לכפותו שיעמוד במקחו כשיעור המעות שנתן ושיטול מהכחוש מ״מ פשוט הוא ולא הוצרך לכתבו וסמך אמ״ש ברישא דאין המוכר יכול לחזור ולא כתב הר״ן בסיפא אלא שאם המוכר אינו מבקש להכריחו שיעמוד במקחו אלא רצונו להחזיר לו מעותיו ואין לו מעות שהרשות בידו להגבותו מזיבורית שבאותה השדה שמכר לו ראשונה כשער של עכשיו וזהו שדקדק ברישא ובסיפא לכתוב ל׳ מגבהו משום דאיירי בשניהן כשבא להגבותו לו קרקע כשיעור מעות שנתן וכדין מגבה לו חובו. ודוק בל׳ הר״ן שכתב ז״ל רצה אמר תן לי מעותי או קרקע כנגד מעותי ונוטל כשער המקח כלומר לפי הדמים שהתנו ביניהם כו׳ כתב תחלה בפשיטות דנוטל כשער המקח וכ׳ עליו כו׳ כאילו מפורש בברייתא או בגמ׳ דנוטל כשער המקח ואני לא מצאתי כן לא בברייתא ולא בגמ׳ וגם הרא״ש ורבינו לא ס״ל הכי וכמ״ש בפרישה וצ״ל דלשון או קרקע כנגד מעותי דקתני בברייתא משמע ליה הכא סתמא כפירושו ודוק. וממ״ש נתבאר דיש עוד חילוקים בביאור הברייתא בין פי׳ הרא״ש ורבינו ובין פי׳ הר״ן הנ״ל דלר״ן הא דתניא בברייתא מהיכן מגבהו כו׳ אאומר תן לי מעותי קאי כלומר כשבא לגבות קרקע במקום מעותיו בתורת גביית חוב ולרבינו אתן לי קרקע נמי קאי שאף אם אומר איני רוצה במעותי אלא דוקא בקרקע כשיעור מעות שנתן גם בהא קתני בברייתא מהיכן מגבהו מהעידית ועוד יש חילוק אחר דלהר״ן האי מהיכן מגבהו מהעידית מעידית שבה קאמר ולקנסא בעלמא כר״נ בר יצחק (ובהא ס״ל להרמב״ם כר״ן כמ״ש בסמוך) ולרבינו מעידית שבנכסיו קאמר ומטעם דגרם לו היזק להוזיל נכסיו ודין מזיק יש לו וכרב אחא בריה דרב איקא וכ״פ הרא״ש כוותיה. ויש לתמוה על הב״י שכתב דברי הר״ן במרובה ולבסוף כתב ז״ל וכדברי הר״ן כתב הרמב״ם בפ״ח מה״מ והם דברי רבינו וממ״ש נתבאר דהרמב״ם והרא״ש הם כמעט בשיטה אחת ודלא כהרי״ף גם יש לתמוה על הגאון מ״ו ד״מ ז״ל שהגיה בש״ע על דברי המחבר (והם דברי הרמב״ם אות באות) גבי חזרת המוכר כשער שפסקו וגבי חזרת הלוקח כשער של עכשיו ובד״מ כתב שכ״כ הר״ן ע״ש בהגהתו לד״מ מה שכתבתי עליו דז״א וגם בסמ״ע כתבתי דאין ברורין לי דבריו. וגם דברי ע״ש נמשכין אחרי הגהות מ״ו ר״מ ז״ל ונתן טעם לדבריו קצת ולא הועיל בדברי טעמו כלום דא״כ גם ברישא דאמר מגבהו כשער שפסק ע״ש ודוק. ונ״ל דגם דעת הרמב״ם פ״ח דמכירה הכי היא דכי עייל ונפיק אזוזי המקח בטל לגמרי גם בפלגא קמייתא שכתב שם ז״ל יד הלוקח על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי ונוטל מן היפה שבה ע״כ משמע דהאי נוטל מהיפה שבה אתן לי קרקע קאמר וכ״כ בהדיא בפירוש המשניות ואי ס״ל כר״ן שבחצי שקנה כבר המקח קיים א״כ אין טעם לדבר למה יטיל חצי הקרקע מהעידית שבה הא כיון שהמקח [קיים] הו״ל קונה חצי שדה שנוטל מהגרוע שבה (בשלמא להר״ן א״ש שפי׳ מגבהו מהעידית אתן לי מעותי ואין לו מעות קאי אבל להרמב״ם קשיא אי ס״ל כהר״ן) אלא לאו ש״מ דס״ל כרבינו שהמקח בטל לגמרי אפילו בחצי שקנה כבר אלא שהחוזר ידו על התחתונה ולהכי כשחוזר המוכר הרי בטל מקח ראשון לגמרי ויש ללוקח חוב בעלמא וידו על העליונה אם רצה יאמר תן לי מעותי ואם אין לך מעותי אגבה מעידית כשער של עכשיו ואם ירצה יאמר איני רוצה במעות אלא דוקא בקרקע ומעידית שבה כשער של עכשיו כיון שחזרת בך:
(י) אלא א״ל הנה כו׳ דייק רבינו וכ׳ אלא אמר כו׳ לאשמועינן הא נתן לו סתם כנותן לתחילת הפרעון דמי וכ״כ רש״י ור״ן:
הנה לך ערבון ויקנה לי ערבוני פי׳ שאמר הרי לך ה׳ זהובים ויהיו בידך בתורת ערבון וקנס שאם אחזור בי יהיה הערבון מחול לך וגם ערבון וה יקנה לי מידך שדך כן משמעות ל׳ ערבון וכמ״ש בדרישה אבל באמת רבינו לא נחית כאן לכתוב דין זה בשא״ל אם אחזור בי יהיה מחול לך אלא אפילו א״ל סתם הרי תקבל מעות הללו ויקנה לי כל שדך כיון שא״ל מדעתו לקנות במעות הללו כל השדה והמוכר אינו מוזיל גביה מש״ה לא קנה אלא כנגד מעותיו וכדמסיק ועד״ר:
ומהמקום הגרוע כדין לוקח חצי שדה וע״ל סימן רי״ח:
(יא) אבל אם מכר לו שדה כו׳ בפרק האומנין דף ע״ז גרסינן בגמרא והביאו הרא״ש וכתב ז״ל תניא כל החוזר בו ידו על התחתונה כיצד המוכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן מהם ה׳ מאות זוז בזמן שהמוכר חוזר בו יד הלוקח על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי מהיכן מגבהו מן העידית אע״ג דב״ח דינו בבינונית הכא גובה כדין מזיק דכל דזבין ארעא אוזיל מוזיל ומזבן ובזמן שהלוקח חוזר בו יד המוכר על העליונה רצה אומר הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך מהיכן מגבהו מן הזיבורית כדין ב״ח דשקיל מן התורה בזיבורית אלא משום נעילת דלת תקנו רבנן שיגבה מבינונית והכא לא שייך נעילת דלת רשב״ג אומר מלמדין אותן שלא יחזרו בהן כיצד כותב לו אני פב״ב מכרתי שדה פ׳ לפ׳ ונתן לי מהם מאתים זוז והריני נושה בו ח׳ מאות ופריך בגמרא טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא והתניא הנותן ערבון לחבירו כו׳ עד ארשב״ג בד״א בזמן דא״ל ערבוני יקון אבל כו׳ (וכתבתי ל׳ לעיל בסמיך בדרישה) ל״ק הא דעייל ונפיק אזוזי הא דלא עייל ונפיק וע״ע בהרא״ש שם [ורובו כתוב בב״ח כאן] ובזה דברי רבינו מבוארים דמ״ש נתבטל המקח כנגד המעות שנשאר לו עדיין ליתן כו׳ וכנגד המעות שנתן כבר איזה שירצה כו׳ ור״ל כיון שנתבטל כנגד המעות שנשאר לו עדיין דתנן סהדי דאדעתא דהכי לא מכר לו כיון דעייל ונפיק אזוזי נתבטל נמי אפילו כנגד המעות שכבר נתן וגם קנהו בשטר או בחזקה (ואע״פ שרבינו כתב רבותא זו דאפילו אם החזיק כבר בשדה או קנהו בשטר כו׳ לענין חזרה כנגד המעות שעדיין לא נתן מלשון הרא״ש משמע קצת דכ׳ לרבותא זו גם לענין דיכול לחזור אמה שכבר נתן אפילו החזיק כבר כו׳ והיא היא ודוק) אפ״ה נתבטל מקח הראשון לענין זה שאיזה מהן שרוצה לחזור מפיסוק הראשון יכול לחזור אבל מ״מ כל החוזר בו ידו על התחתונה כיצד אם המוכר חוזר מפני שנתייקר יכול לומר ללוקח איני רוצה ליתן לך חצי קרקע זו שנתת עלי בדמים כבר בערך שפסקנו כ״א בשער של עכשיו אך ידו על התחתונה שאם ירצה הלוקח יאמר תן לי מעותי או אם ירצה יכול לומר איני רוצה במעות אלא בקרקע דוקא לפי שיעור מעותי וצריך ליתן לו מעידית שבנכסיו והטעם כתבתי לעיל בל׳ הגמרא והרא״ש ומבואר ג״כ בלשון רש״י משום שדרך בני אדם שמוכרין נכסיהן הקטנים ומטלטלים אפילו בזול כדי לקנות בהן קרקע גדולה ועתה שחוזר המוכר נמצא שהזיקו לכן גובה מעידית שבנכסיו כניזק ועדיף מניזק דבניזק אם יש למזיק מעות אפילו סובין יכול לסלקו בהן למזיק וא״צ ליתן לו מעידית כ״א כשבא לסלקו בקרקע וכמש״ר בסימן תי״ט ע״ש אבל זה אם יש להמוכר מעות צריך ליתן לו קרקע ומהעידית שבנכסיו כנגד מעותיו אם ירצה הלוקח וכ״ש אם אין לו מעות להמוכר אלא מטלטלין שצריך ליתן לו מעידית שבנכסיו אבל מ״מ מהני למוכר חזרתו שנותן לו כשער של עכשיו ואע״ג שהעיכוב בא מחמת הלוקח שדחה את המוכר בפרעון מ״מ כיון שנתבטל המקח בגרמת המוכר יד הלוקח על העליונה וכמ״ש בשם הרא״ש הנ״ל ובזמן שהלוקח חוזר מפני שנזדלזלו השדות יד המוכר על העליונה להחזיר לו מעותיו או קרקע ומהזיבורית שבנכסיו מ״מ מהני לו חזרתו של לוקח לענין שנותן לו כשער של עכשיו הזול כנ״ל ביאור הדברים ע״פ שיטת הרא״ש הנ״ל וע״פ מ״ש בתשובתו סוף כלל צ״ו והביאו רבינו בס״ס רכ״ו מ״ש. ולולי ההיא תשובה היה נראה לפרש דברי הברייתא ודברי רבינו בע״א יותר מדוקדק דלפי׳ הנ״ל ק״ק דאין סברא לומר דבחזרת המוכר יכריחהו הלוקח ליתן לו מעידית שבנכסיו דנהי דהוא מזיק מ״מ לא גרע ממזיק דפורע לו אפילו בסובין (ולפירוש הראשון צ״ל דשאר מזיק כיון דאין בידו להשיב לו דבר הניזק בעצמו לא החמירו עליו לשלם לו דוקא מהעידית מה שאין כן במזיק זה דבידו לתקן ליתן לו דבר הנמכר שהוא בעינו ובעבורו בא לו ההיזק וק״ל) ועוד דהא כתבו התוס׳ פרק האומנין דאפילו דין מזיק גמור אין לו דצריך לפרוע לו כל היזקו וזה אינו פורע אלא כשיעור המעות שקיבל ממנו ועוד יש לדקדק בלשון הברייתא דקתני רצה אומר לו או תן כו׳ ואילו כוונת הברייתא דהברירה הוא ללוקח כשחוזר בו המוכר ליתנו רוצה אומר תן לי מעותי או תן כו׳ ולפחות הו״ל למיתני או אומר תן לי קרקע כו׳ ובנוסח זה הביאו הרי״ף והרא״ש להאי ברייתא וודאי לא לחנם דקדק וכן גם רבינו לא כתב אי אומר כו׳ וכן ברמב״ם לכ״נ יותר לפרש דלאו ברירה לשכנגד החוזר ממש קאמר אלא כולה חד ברירה היא וה״ק אם המוכר חוזר גם בפלגא שקנה כבר מחמת שנתייקרה הקרקע יד הלוקח על העליונה לומר למוכר או תן לי מעותי ואם אין לך מעות תן לי חלק קרקע כנגד מעותי ומעידית שבנכסים דוקא וכשער של עכשיו ואין המוכר יכול להגבות לו מבינונית או זיבורית של נכסיו כשאר ב״ח מיהו הברירה ביד המוכר ויכול לסלקו במעות ואפילו סובין כ״ז שירצה כשאר מזיק וכן אם הלוקח חוזר בפלגא קמייתא מחמת שהוזלו הקרקעות ידו על התחתונה ואומר לו המוכר או קח מעותיך או קח קרקע מזיבורית שבכל נכסי נגד מעותיך וכשער של עכשיו ואף אם נאמר דלא גרע הלוקח משאר ב״ח דאם יש מעות להלוה צריך לסלקו במעות ולא בקרקע וכמש״ר סימן ק״א מ״מ אם אין לו מעות יכול לסלקו בקרקע ובזיבורית ובזה ידו דהמוכר על העליונה דאומר לו עמוד במקחך וקח מזיבורית שבה כשער שפסקנו או אתן לך סובין או מזיבורית שבכל נכסי כיון דאין לו מעות וכדין זה מסתבר לדינא ומתיישב על ל׳ רבינו וגם דברי הרמב״ם נראה לפרש הכי וכן משמע מל׳ המ״מ שהביא בחזרת הלוקח ובחזרת המוכר פי׳ הרמב״ן דנוטל כשער של עכשיו ע״ש והיינו משום דס״ל כרבינו דהמקח בטל לגמרי (וכמ״ש בדרי׳) נמצא שנעשו מעותיו חוב על המוכר ולא שייך עוד שער שפסקו אבל ממ״ש הרא״ש בתשובה הנ״ל נראה יותר כמ״ש ראשונה ועד״ר שם כתבתי פי׳ הר״ן דהיה לו שיטה אחרת בסוגיא זו ע״ש ודוק:
ואי לא עייל ונפיק כו׳ ז״ל ב״י ומשמע דבשלא החזיק ולא קנה בסודר עסקינן וגם לא קנה בשטר במקום שאין כותבין שטר ואפ״ה במקצת המעות שנתן נתקיים המקח לגמרי מאחר דלא עייל ונפיק אזוזי עכ״ל ור״ל נתקיים המקח והשאר עליו הלואה:
והראב״ד כו׳ לא מצי לוקח הדר והא דתנא בברייתא הנ״ל אם הלוקח חוזר בו מפרש הראב״ד לא שחוזר ממש אלא שאינו רוצה לפרעו וא״ל לך ושוב אין בידי שיחזור בו המוכר מפני דחקו וכ״כ נ״י וכתב עוד דמיירי שהמוכר גילה דעתו שמוחל לו שיחזור כיון שדחהו בלך ושוב ומ״מ יד המוכר על העליונה ושכ״כ ברשב״א ע״ש וב״י הביאו:
(יב) ואם מכר לו השדה כו׳ היינו דברי רשב״ג הנ״ל דאמר מלמדין אותן שלא יחזרו כו׳ ואז מהני אפילו אי עייל ונפיק אזוזי וכדמסיק רבינו:
מפני שהיא רעה כו׳ [כמו בב״ח]:
(י) {י} ואם נתן לו קצת מן הדמים לא קנה וכו׳. ברייתא פ׳ הזהב דתני בה רשב״ג לפרש דברי רבי יודא ודקאמר דיו שיקנה כגגד ערבונו דהיינו בדא״ל ערבוני יקון דמשמע שא״ל שהערבון זה יקנה לו את הכל והא לאו מילתא היא שהרי המוכר לא אוזיל גביה וכולי ולפיכך לא קנה׳ אלא כנגד ערבון כמו שהתנה ערבוני יקנה דמפרשינן ליה אנן דכנגד ערבונו לבד יקנה לו מן המקח ולא דמי למשכון דאין לו רשות למוכר למכרו אבל הך ערבון הרשות ביד המוכר להוציא המעות מיד לצרכו והכא אפילו לא עייל המוכר ונפיק אזוזי דאלמא דלאו מפני דחקו מכר שדה זו ואפ״ה לא קנה אלא כנגד הערבון:
ומ״ש ואין חילוק בין אם המוכר וכו׳. נראה שלמד כך מדברי הרא״ש בפ׳ האומנין שכתב דהא דאוקמינן הך ברייתא התם בדלא עייל ונפיק אזוזי היכא דאמר ערבונן יקון לעולם קנה כנגד ערבונו והלוקח נוטל הכחוש עכ״ל הרא״ש ומפרש רבינו דר״ל לעולם בין חוזר בו המוכר או הלוקח לעולם לא קנה אלא כנגד המעות ומהמקום הגרוע שבשדה כדין המוכר חצי שדהו כדלקמן סימן רי״ח סעיף י״ז שהרי כיון שאנו מפרשים ערבוני יקון כנגד הערבון ותו לא א״כ הו״ל כאילו פירש חצי שדה וא״כ אין חילוק בין מוכר חוזר בו ללוקח:
(יא) {יא} ומ״ש אבל אם מכר לו שדה באלף זוז וכו׳ בזה יש חילוק וכו׳. הכי אסיקנא בפ׳ האומנין ור״ל שנתן לו ת״ק בתורת פרעון ובמה שנשאר לו לא הזכיר כלום אלא סתם נתן לו ת״ק:
ומ״ש אפילו אם החזיק כבר בשדה וכו׳. כ״כ הרא״ש לשם וז״ל בדעייל ונפיק אזוזי שתבע המוכר מעותיו מן הלוקח פעם אחת ודחהו ותבעו פעם שנית ודחהו בלך ושוב הלכך אנן סהדי דאדעתא דהכי לא מכר לו דכיון דעייל ונפיק אזוזי מחמת דחקו מכר ונתבטל המקח כנגד המעות שנתחייב לו עדיין ומכאן ואילך אפילו לוקח יכול לחזור בו ונתבטל המקח לגמרי אפילו החזיק בקרקע או קנהו בק״ס או בשטר וכו׳ וכ״כ הרמב״ם רפ״ח דמכירה וז״ל אף ע״פ שכתב השטר או החזיק וכו׳ ולכאורה משמע מלשונם זה דאם קנה השדה בכסף קנין קנה מיד כולה ודמי השדה עליו חוב ואפילו עייל ונפיק אזוזי ותימה דמנ״ל לחלק בין קנין לקנין ולפיכך נראה דאורחא דמילתא נקט חזקה ושטר וק״ס וה״ה בכסף קנין והכי משמע מסוף דברי הרא״ש שכתב הלכך באיזה ענין שקנה מתבטל המקח וכן אמרינן בההוא גברא דזבין חמרא לחבריה פש ליה חד זוזא והדר עייל ונפיק עליה ומצי הדר ביה אע״ג דמשך החמור עכ״ל וכ״כ הר״ן להדיא בפ״ק דקידושין וז״ל דכל היכא דעייל ונפיק אזוזי לא שנא בכסף ולא שנא בחזקה וחליפין לא קני ומביאו בית יוסף. ונראה דהכא איצטריך לאשמועינן דנתבטל המקח כנגד המעות שנשאר וכו׳ וגם כנגד המעות שנתן כבר שניהם יכולין לחזור בו אפילו אם החזיק כבר בשדה וכו׳ וממילא שמעינן במכ״ש בדא״ל ערבוני יקון דאע״פ דקנה כנגד הערבון מ״מ כנגד המעות שנשאר לא קנה אפילו החזיק כבר בשדה או קנהו בשטר וכו׳:
ומ״ש וכנגד המעות שנתן כבר וכו׳. ברייתא פרק האומנין וכאוקימתא דרב אחא בריה דרב איקא מעידית שבנכסיו דהו״ל כניזק דשמין להן בעידית וכך פסק הרא״ש אבל הרמב״ם פסק כאידך אוקימתא מעידית שבה ויש להקשות דברישא כשהמוכר חוזר בו דצריך ליתן לו מעידית שבנכסיו א״כ מה תועלת למוכר בחזרה דקאמר דיוכל לחזור בו המוכר הלא מפסיד ודכוותיה קשה בסיפא ואיפכא ונראה דברישא דקאמר דהמוכר חוזר בו ונמצא דהמעות בידו הן הלואה כשאר חוב א״כ אע״ג דנותן לו מעידית שבנכסיו אינו חייב ליתן לו אלא כשער של עכשיו ויש תועלת למוכר כשהוקר השער דמשום הכי חוזר בו וכן בסיפא איכא תועלת ללוקח בחזרה כשהוזל השער דנותן זיבורית כשער של עכשיו וטעמא דמילתא כיון דהלוקח חוזר ה״ז כגביית חוב דשמין הקרקעות כשער של עכשיו בשעת גבייה וכן כתב ה׳ המגיד בפ״ח ממכירה שכך פירש הרמב״ן בין ברישא בין בסיפא והכי משמע מדברי רבינו שכתב דאם המוכר חוזר בו וכו׳ דמדכתב דכשהמוכר חוזר בו והלוקח רוצה בקרקע כנגד מעותיו דצריך ליתן לו מעידית שבנכסיו אלמא להדיא דס״ל דנותן לו כשער של עכשיו וכדפי׳ דיש לו תועלת למוכר אם הוקר השער דאי צריך ליתן לו כשער שפסקו אפילו הוקר השער א״כ אין לו תועלת למוכר בחזרה שהרי בעל כרחך צריך ליתן לו כשער שפסקו בזול ומעידית שבנכסיו וכן להרמב״ם אע״ג דפסק כאידך אוקימתא מעידית שבה מ״מ צריך לומר דס״ל דנותן לו מעידית שבה כשער של עכשיו דאי כשער שפסקו לא הו״ל תועלת בחזרה אכן הר״ן בפ״ק דקידושין מחלק דברישא כשהמוכר חוזר בו והלוקח רוצה בקרקע כנגד מעותיו נוטל כשער שפסקו ונותן זיבורית ואם רצה מעות מגבהו מן העידית שבה כשער של עכשיו שחובו הוא מגבהו ואם לוקח חוזר בו רצה א״ל מוכר הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך ומגבהו מזיבורית כשער של עכשיו ולא כפי השער שפסקו שהרי זה כגביית חוב אלא שהוא מן הזיבורית עכ״ל ודברי הרא״ש סתומים. ואיכא לתמוה אדברי הרב בהגהת ש״ע בסעיף י׳ דבדין חזרת לוקח שנותן לו מזיבורית שבה הגיה כשער של עכשיו ובדין חזרת מוכר דנוטל מהיפה שבה הגיה כשער שפסקו והא ודאי ליתא דלא כתב הר״ן בדין חזרת מוכר דנוטל כשער שפסקו אלא דנותן לו זיבורית דהשתא כבר אפשר דאית ליה תועלת בחזרה אבל שיטול עידית כשער שפסקו דלית ליה תועלת בחזרה ליכא למימר דיכול לחזור בו ושגגה יצאה מתחת קולמוסו שקיצר דברי הר״ן ועירבם עם דברי הרמב״ם ורבינו:
(יב) {יב} ואם מכר לו השדה. וכו׳ ברייתא בהאומנין וכדאוקמוה לשם דזקף עליו השאר בהלואה דמחזיר לו השאר אפילו אחר כמה שנים:
וכן אם מכר השדה מפני שהיא רעה וכו׳. ג״ז שם ופירושו דלא מכר מפני דחקו ודינו של זה בדעייל ונפיק כאילו לא עייל ונפיק דהא דעייל ונפיק אינו אלא כי היכי דלא תגלה רעתה ללוקח וידחנו בדמים ולכך עייל ונפיק כדי שיפרע לו מהר מקמי דתתגלה רעתה וכן פי׳ הרא״ש לשם:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(יא) מָכַר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנָס וְתוֹבֵעַ שְׁאָר הַדָּמִים, קָנָה הַכֹּל, וְאֵין הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, שֶׁזֶּה שֶׁתּוֹבֵעַ וְרוֹדֵף לֹא מִפְּנֵי שֶׁעֲדַיִן לֹא גָּמַר וְהִקְנָה, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחֲזֹר בּוֹ הַלּוֹקֵחַ. וְכֵן הַדִּין בְּמוֹכֵר מִטַּלְטְלִים, אַף עַל פִּי שֶׁמָּשַׁךְ הַלּוֹקֵחַ הַפֵּרוֹת וְהוֹצִיאָן לִרְשׁוּתוֹ וְהַמּוֹכֵר נִכְנַס וְיוֹצֵא עַל שְׁאָר הַדָּמִים, לֹא קָנָה, וְיַד הַחוֹזֵר בּוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, אֶלָּא אִם כֵּן מָכַר מִפְּנֵי רָעַת מִמְכָּרוֹ, שֶׁאָז קָנָה הַכֹּל.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(כג) ת) שם דין ג׳ נ״ז מפורש שם בגמ׳ סוף דף ע״ז כדאמר ליה רב אשי לרב אחא בריה דרב יוסף
(כד) א) שם ושם בגמ׳
(כה) ב) וכן כתבו התו׳ שם בד״ה דעייל ונפיק אזוזי וכו׳ אם לא פירש בשעת מכירה משיכה זו תהא קונה חפץ זה וזוזי להוי הלואה גבאי כמו בשטר וכו׳ וכמו שנתבאר לעיל סעיף ח׳
(יז) אלא כדי שלא יחזור בו הלוקח – ואע״ג דאי לא עייל ונפיק אזוזי כ״ש דלא הוה מצי מיהדר בו מ״מ הוא ירא לנפשו שמא תתגלה רעתו וידחנו בדמים וגם לאו כל בני אדם דיני גמירי ועפ״ר:
(ח) מכר שדהו כו׳ – עיין ר״א ן׳ חיים סי׳ קט״ז.
(יט) כדי – כתב הסמ״ע ואע״ג דאי לא עייל ונפיק אזוזי כ״ש דלא הוה מצי מיהדר ביה מ״מ הוא ירא לנפשו שמא תתגלה (רעתו) [רעתה] וידחנו בדמים וגם לאו כ״ע דינא גמירי עכ״ל ועיין בתשו׳ ראנ״ח סי׳ קט״ז:
(כ) מכר שדהו כו׳ – עתוס׳ שם ד״ה תתרגם כו׳ כדאמרינן כו׳:
(כא) אע״פ כו׳ – כנ״ל ס״י:
(יא) [שו״ע] אע״פ שמשך. נ״ב ודעת המאור שבמשך נגמר הקנין אף אי עייל ונפיק אזוזי עיי״ש:
(יח) שלא יחזור בו הלוקח אע״ג דאי לא עייל ונפיק אזוזי כ״ש שהמקח קיים מ״מ ירא לנפשו שמא יתגלה רעתו ויחזור בו הלוקח (סמ״ע):
(ז) אא״כ מכר מפני רעת ממכרו – עיין בתשובת שבו״י ח״ב סי׳ קע״ח שכ׳ דכל מכירות יין הוי כמוכר רעתה והביא ראיה מפ׳ ערבי פסחים דף קי״ג דא״ל רב לאיבו בריה כל מילי זבין ואתחרט בר מחמרא כו׳ וגם הט״ז בסי׳ ע״ב ס״מ הביא ראיה מגמרא זו לענין דהוי שומר שכר על המשכון שלקח בדמי היין ע״ש:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(יב) מִי שֶׁמָּכַר נְכָסָיו מִפְּנֵי שֶׁרוֹצֶה לֵילֵךְ לָדוּר בְּעִיר אַחֶרֶת, כְּמוֹכֵר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ דָּמֵי.
באר הגולהביאור הגר״אטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(כו) ג) טור סעיף י״ד בשם הרמ״ה ועיין עוד מדינים אלו בסי׳ ר״ז ס״ג
(כב) מי שמכר כו׳ – ערש״י שם ד״ה מפני רעתה כו׳:
{יד} וכתב הרמ״ה הוא הדין נמי מי שמכר נכסיו מפני שרוצה לילך לדור בעיר אחרת כמוכר שדהו מפני רעתה דמי כיון דלא ניחא ליה בהאי מתא אין לך מוכר מפני רעתה גדול מזה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(יג) לָקַח שָׂדֶה שְׁוֵה מָנֶה בְּמָאתַיִם, וְנָתַן לוֹ מִקְצָת דָּמִים, וְהַמּוֹכֵר נִכְנַס וְיוֹצֵא לִתְבֹּעַ הַשְּׁאָר, הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם הוּא כְּמוֹכֵר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ אִם לָאו. וּלְפִיכָךְ, הָרוֹצֶה לַחֲזֹר, מִשְּׁנֵיהֶם, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר; וְאִם תָּפַס הַמּוֹכֵר מִמִּקָּח שֶׁמָּכַר כְּנֶגֶד הַמָּעוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ לוֹ, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט חידושיםמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(כז) ד) לשון הרמב״ם שם פ״ח דין ד׳ וכתב ה״ה מן הדומה שגרסתו אינו שוה לגירסתינו והוא גורם (שם דף ע״ח ע״א) זבין שוה מאה במאתים וקא עייל ונפיק אזיזי וכו׳ וסלק׳ בתיקו ואם נשאר חייב לו מנה יכול המוכר לתפוס כל הקרקע בסך מנה
(יח) לקח שדה שוה מנה במאתים כו׳ – עד הרי זה ספק פי׳ נשאר באיבעיא לגירסת הרמב״ם פ׳ האומנין (ריש דף ע״ח) אבל בגמ׳ דידן אין הגירס׳ כן אלא כ׳ שם האיבעיא בבקש למכור במאה ולא מצא קונה לשדה שוה מאה והוצרך למכור במאתים וכו׳ (וכמ״ש המחבר בסעיף שאחר זה וכן היא בגירסת רש״י) ונשארה באיבעיא וקי״ל דהוא קולא לנתבע והמחבר כתב שני הגירסות לדינא זה אחר זה גם הטור אף שכתב כגירסת רש״י הנ״ל מ״מ כ׳ עליו דברי הרמב״ם לפי שיטת גרסתו ע״ש ועפ״ר:
(יט) כמוכר שדהו מפני רעתה – דמשום שמכר לו ביוקר ירא שיחזור בו אף שמן הדין אינו יכול לחזור בו מפני שאין אונאה לקרקעות א״נ למ״ד שבכפל יכול לחזור בו אף בקרקע וכמ״ש בס״ס ס״ו וקע״ה ורכ״ז ע״ש:
(כ) הרוצה לחזור משניהן כו׳ – אם תפס כו׳ נ״ל דה״ק דכנגד הדמים שנתן אינו יכול לחזור עכ״פ ואף נגד הדמים שלא נתן יכול לתפוס דהיינו אם קיבל מאה זהובים על המקח שמכר לו שוה מנה במאתים אם גברה ידו של המוכר אינו נותן לו מן השדה כלום עד שיתן לו עוד כל המנה שנשאר בידו ואם נתן לו על המקח ק״ן זהובים א״צ ליתן לו אלא החציה מהשדה וה״ה אם נתייקרה השדה עד ששוה ג׳ מאות והמוכר בא לחזור יכול הלוקח לתפוס עד״ז שכתבתי אלא שהרמב״ם כ׳ דינו בהווה במה שהתחיל שמכר לו שוה מנה במאתים שאין מן הדרך להתייקר כ״כ להיות שוה ג׳ מאות ומ״ש שתופס המוכר מהמקח שמכר אפש׳ דר״ל לאפוקי שישלם לו מכיסו דהיינו אם נזדלזלו הקרקעו׳ ושאפי׳ מנה אינו שוה והוא מכר לו במאתים ולא קיבל ממנו אלא מנה אינו יכול להתפיס בכל הקרקע שהוא שוה לע״ע כשער הזול עד״מ נ׳ זהובים ולתפוס עוד משל הלוקח ממקום אחר כדי נ׳ זהובים דזה אינו מן הדין ועפ״ר שם כתבתי ישוב אחר לזה:
(ד) (סעיף י״ג אינו יכול לחזור) וא״ל נימא דמוקמינן אחזקת מרא קמא כדאמרינן בהמחליף פרה בחמור סימן רכ״ג דעל הלוקח להביא ראיה שאני התם דיש ספק בגוף הקנין משא״כ הכא דכבר יש מכר גמור בקנין או שטר או ע״י נתינת מקצת המעות דאלו שוין הן כמ״ש הרא״ש בפ׳ האומנין בשיטה זו רק שע״י אומדנא דהמוכר דעייל ונפיק אזוזי אמרי׳ דנתבטל המקח למפרע וכיון שיש כאן ספק אין לנו כח לקלקל המקח הברור וזה נ״ל דאף אם לא תפס הלוקח את הקרקע תחת ידו אלא יד שניהם אין שולטת בה הוה של לוקח מטעם שכתבתי וזהו משמעותן של דברי הרמב״ם שאינם יכולים לחזור אלא שאם הקרקע תחת יד המוכר ואמר ברי לי שהייתי עייל ונפיק בדרך שנתבטל המקח מהני ליה תפיסתו וע״כ כ׳ אח״כ שאם המוכר תפס כנגד זה שנשאר כו׳ דאלו כנגד מה שנתן הא ס״ל להרמב״ם אפי׳ בעייל ונפיק שהוא בבירור קנה החצי שנתן הדמים כמ״ש ס״י לא קנה את כולה וכפי מ״ש בס״י בביאור דעתו ובטור כתב בזה המעות שבידו פירושו של הלוקח ודברי המ״ע דכל א׳ קנה החצי וגבי הלוקח תלוי ג״כ בתפיסה תמוהים מאד לענ״ד:
(כ) לחזור – נ״ל דה״ק דכנגד הדמים שנתן א״י לחזור עכ״פ ואף נגד הדמים שלא נתן יכול לתפוס דהיינו אם קיבל ק׳ זהו׳ על המקח שמכר לו שוה ק׳ בר׳ אם גברה יד המוכר אינו נותן לו מן השדה כלום עד שיתן לו המנה שנשאר בידו ואם נתן לו ק״נ זהו׳ א״צ ליתן לו אלא חצי השדה וה״ה אם נתייקרה ועמדה על ש׳ זהובים והמוכר בא לחזור יכול הלוקח לתפוס על דרך זה לאפוקי אם הוזלה כ״כ שאפילו ק׳ אינה שוה א״י לתפוס משל לוקח ממקום אחר עד תשלום ק׳ זהו׳ שזה אינו מן הדין שישלם לו זה מכיסו עכ״ל הסמ״ע (וז״ל הט״ז וא״ל נימא דמוקמינן בחזקת מרא קמא כדאמרינן במחליף פרה בחמור בסי׳ רכ״ג דעל הלוקח להביא ראיה שאני התם דיש ספק בגוף הקנין משא״כ הכא דכבר יש מכר בקנין או שטר או בנתינת מקצת המעות רק שע״י אומדנא דהמוכר עייל ונפיק אזוזי אמרינן דנתבטל המקח למפרע וכיון שיש כאן ספק אין לנו כח לקלקל מקח ברור ומזה נ״ל דאף אם לא תפס הלוקח את הקרקע תחת ידו ואין יד שניהם שולטת בה הוי של לוקח וזהו משמעות הרמב״ם שא״י לחזור אלא שאם המוכר מוחזק בקרקע ואמר ברי לי שהייתי עייל ונפיק בדרך שנתבטל המקח מהני ליה תפיסתו כו׳ ודברי הסמ״ע דכל אח׳ קנה החצי וגבי לוקח תלוי ג״כ בתפיסה תמוהים מאד לענ״ד עכ״ל):
(כג) לקח כו׳ – גי׳ הרמב״ם זבין שוה מאה במאתן וקא עייל ונפיק אזוזי מאי כמוכר כו׳. מ״מ כ״מ:
(כד) ולפיכך כו׳ – ככל ספיקא דדינא:
(יט) ואם תפס המוכר הסמ״ע מפרש דשניהם א״י לחזור בו הוא רק נגד מה שנתן אבל כנגד מה שלא נתן אז דוקא אם תפס המוכר כל המקח בידו א״צ ליתן להלוקח מהמקח כלום עד שישלם לו כל מעותיו אבל כשלא תפס יכול הלוקח לחזור נגד מה שלא נתן וה״ה אם נתייקרו הקרקעות והלוקח תפס אין המוכר יכול לחזור בו והט״ז תמה עליו ופסק דאם לא תפס שניהם א״י לחזור מכל המקח אף נגד הדמים שלא נתן כיון שהיה המקח ברור אין מקלקלין מקח ברור בשביל חזקת מ״ק של המוכר רק אם תפס המוכר וטען ברי שהיה עייל ונפיק אזוזי בשביל דוחק המעות יכול לחזור בו ולבטל המקח כנגד המעות שלא נתן אבל תפיסת הלוקח לא מהני כיון שטוען שמא דהא אינו יודע מפני מה היה המוכר עייל ונפיק אזוזי וע״ב:
(כ) ממקח שמכר אבל מידי אחרינא לא כגון אם נזדלזלו כ״כ שאפילו מנה אינו שוה א״י לתפוס משל הלוקח כדי תשלום מעותיו דזה אינו מן הדין (סמ״ע):
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט חידושיםמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(יד) בִּקֵּשׁ לִמְכֹּר שָׂדֶה בְּמֵאָה וְלֹא מָצָא קוֹנֶה לְשָׂדֶה שָׁוֶה מֵאָה, וְהֻצְרַךְ לִמְכֹּר בְּמָאתַיִם וְקִבֵּל קְצָת מֵהַדָּמִים וְעַיֵּל וְנָפִיק אַשְּׁאָרָא, לֹא קָנָה, וּשְׁנֵיהֶם יְכוֹלִים לַחֲזֹר בָּהֶם. אֲבָל אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאִם הָיָה רוֹצֶה לִטְרֹחַ הָיָה מוֹצֵא לִמְכֹּר שָׂדֶה בְּמָנֶה, וְלֹא טָרַח וּמָכַר בְּמָאתַיִם, הֲרֵי זֶה סָפֵק. לְפִיכָךְ, הָרוֹצֶה לַחֲזֹר, מִשְּׁנֵיהֶם, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר; וְאִם תָּפַס הַמּוֹכֵר מִמִּקָּח שֶׁמָּכַר כְּנֶגֶד הַמָּעוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ לוֹ, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(כח) ה) ל׳ הטור סי״ג וכפי גירסת הגמ׳ שלפנינו באבעיא דלעיל
(כט) ו) ואי כמוכר שדהו מפני רעתה דמי כיון דמשום טירחא דאהדורי אחר הלוקח הוקלו עליו למכור אותו בלא דוחק מעות ש״מ דלא חביבא היתה עליו
(כא) והוצרך למכור במאתים כו׳ – עד לא קנה הטעם דודאי עייל ונפיק אזוזי הנשארים כדי לקנות בהם קרקע אחרת שנזדמנה שהרי לא ברצונו מכר כל הקרקע שלו:
(כב) ולא טרח כו׳ – ה״ז ספק פי׳ הוא ספק אם הוא כמוכר שדהו מפני רעתה שגם כאן נראה שמוכרה מפני שהיתה רעה בעיניו דאל״כ לא הי׳ לו למוכרה כולם מפני מעט טירחא ועפ״ר:
(כג) ואם תפס המוכר ממקח כו׳ – פי׳ כמ״ש בסעיף שלפני זה:
(כא) בהם – הטעם דודאי עייל ונפיק אזוזי הנשארים כדי לקנות בהן קרקע אחרת שנזדמנה לו שהרי שלא ברצונו מכר כל הקרקע. סמ״ע:
(כה) בקש כו׳ ואם תפס כו׳ – הטור נמשך אחר לשון הרמב״ם אבל הרא״ש פ׳ בכל ספיקא דדינא לא מהני תפיסה וכ״כ הטור וכן הוא סותר הטור בכמה מקומות אף שהאחרונים נדחקו מאד ועם כל הדחוקים אינו מיושב:
(ט) ואם תפס המוכר במשנה למלך תמה אמאי לא מהני ג״כ תפיסת הלוקח ודרך הסמ״ע הוא דחוק מאוד כמו שתמה בט״ז וגם מ״ש הט״ז הוא מגומגם קצת ולפענ״ד נראה ליתן טעם לדברי הט״ז דהא מבואר בכללי תפיסה סי׳ ט״ו וט״ז דאם תפס וטוען ברי על הספק שמסופק בש״ס דאין מוציאין מידו רק במסור גבי ספיקא אי עשו תקנת נגזל במסור דאינו טוען ברי על הספק שיש בש״ס לא מהני א״כ הכא הספק שבש״ס הוא אם היה עייל ונפיק בשביל דוחק המעות או בשביל שלא יחזיר בו הלוקח משום הכי כשהמוכר תופס מהני דהא המוכר טוען ברי שהיה עייל ונפיק אזוזי בשביל דוחק המעות משום הכי מהני דהוי כטוען ברי נגד הספק שבש״ס מה שאין כן תפיסת הלוקח לא מהני דהא הלוקח טוען שמא דהלוקח א״י בשביל מה היה המוכר עייל ונפיק אזוזי ובטוען שמא לא מהני תפיס׳ ולזה א״ש ל׳ המחבר דכל הרוצה לחזור משניהם אינו יכול מטעם שכת׳ הט״ז דא״י לקלקל המקח הברור משום חזקת מרא קמא ומסתבר כדבריו דהא הרשב״א כתב בתשובה סי׳ תתקע״ב דאם הקנין הוא ברור אין מבטלין אותו מפני הספק תנאי ואם תפס המוכר מהני כשטוען ברי שהיה עייל ונפיק אזוזי בשביל דוחק מעות ורוצה לבטל המקח מהדמים שנשאר אין מוציאין מידו משום תופס וטוען ברי אבל נגד דמים שנתן בודאי א״י לבטל דהא הרמב״ם ס״ל דאפי׳ בוודאי עייל ונפיק אזוזי המקח קיים כנגד מה שנתן כמ״ש הט״ז:
(כא) והוצרך למכור במאתים הטעם דודאי עייל ונפיק אזוזי שרוצה לקנות לו קרקע אחרת (סמ״ע):
(כב) ה״ז ספק מחמת שלא רצה לטרוח אפשר שרעה היא בעיניו (סמ״ע):
{יג} ביקש למכור שדה במאה ולא מצא קונה לשדה שוה מאה והוצרך למכור במאתים וקבל קצת מהדמים ועייל ונפיק אשארא לא קנה ושניהם יכולין לחזור בהן אבל אם הוא בענין שאם היה רוצה לטרוח היה מוצא למכור שדה במנה ולא טרח ומכר במאתים מיבעיא אי הוי כמו מוכר שדהו מפני רעתה ואינן יכולין לחזור בהם או לא ולא איפשיטא וכתב הרמב״ם ז״ל לפיכך הרוצה לחזור משניהם אינו יכול לחזור בו ואם תפש המוכר ממקח שמכר כנגד המעות שבידו אין מוציאין מידו:
(יג) {יג} ביקש למכור שדה במאה וכו׳ בריש האומנין (עח.) פשיטא בעא לזבוני בק׳ ולא אשכח וזבין במאתים וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני ופירש רבינו ירוחם לא קני אלא כנגד מעותיו אלא אי בעי לזבוני בק׳ ולא אשכח ואי טרח הוה אשכח ולא טרח וזבין בק״ק וקא עייל ונפיק אזוזי מאי כמוכר שדהו מפני רעתה דמי או לא תיקו. ופרש״י בעא לזבוני בק׳. היה צריך לק׳ זוזי ורצה למכור שדה קטנה בק׳ זוז ולא מצא לו לוקחין ומכר גדולה בק״ק: וקא עייל ונפיק אזוזי. וזה עיכבם: לא קני. דאנן סהדי דע״כ מכר המותר ויכול לומר לכך הייתי מחזר אחר המעות לקנות שדה קטנה תחתיה: ולא אשכח. לא מצא לה לוקחין מיד: ואילו הוה טרח. טובא לחזר אחר הלוקחין הוה משכח לוקח שדה קטנה: ולא טרח. הוקשה לו הטורח ומכר הגדול בק״ק: ונפיק אזוזי מאי. כמוכר שדהו מפני רעתה דמי כיון דמשום טירחא דאהדורי אחר לוקח הוקל עליו למכור אותה בלא דוחק מעות ש״מ לא חביבה היתה עליו עכ״ל זו היא גירסת רש״י והרא״ש וה״ה אבל מדברי הרמב״ם בפ״ח מהל׳ מכירה נראה שהיה לו גירסא אחרת שכתב לקח שוה ק׳ בק״ק והמוכר יצא ונכנס לתבוע שאר דמים הרי זה ספק אם הוא כמוכר שדהו מפני רעתה וזה שתובע לא מפני שעדיין לא גמר להקנותו עד שיקח כל הדמים לפיכך הרוצה לחזור משניהם יחזור ואם תפס המוכר המקח שמכר כנגד המעות שנשארו לו אין מוציאין מידו עכ״ל ותמיהני על רבינו שכתב סוף דבריו ולא כתב תחלתם והרי״ף השמיט בעיא זו ולא ידעתי למה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יג) אבל אם הוא בענין שאם היה רוצה לטרוח כו׳ וכתב הרמב״ם לפיכך כו׳ דע שלא אהאי דינא כתב הרמב״ם כן אלא ז״ל כו׳ [עב״ח שמביא לשון הרמב״ם] ורבינו נמשך אחר גירסתו שכ״כ האיבעיא וכן הוא בספרי הגמרא שבידינו וסיים עליה כדברי הרמב״ם כמ״ש לפי גירסתו בגמרא בהאיבעיא וגם המ״מ כתב שם שגירסת הרמב״ם לא היתה כגירסת רש״י וספרים שבידינו אלא היה גורס כן שוה ק׳ בר׳ כו׳ וביאור דבריו המה גם לפי אותה גירסת כמ״ש בפרישה ע״ש. ורבינו הביא סוף דברי הרמב״ם אגירסתו מפני שהיא היא לדינא והב״י תמה על רבינו למה לא הביא רבינו גירסת הרמב״ם לדינא (ולקמן שכיח לרבינו בקיצור):
(יג) לא קנה ושניהם כו׳ דאנן סהדי דע״כ מכר המוכר ויכול לומר לכך הייתי מחזר אחר מעות כדי לקנות שדה קטנה תחתיה רש״י:
אבל אם הוא בענין שאם היה רוצה לטרוח כו׳ איבעיא פרק האומנין ריש דף ע״ח אי הוה כמוכר שדה מפני רעתה כיון דמשום טירחא דאהדורי אחר לוקח הוקל עליו למכור אותה ש״מ לא חביבה היתה עליו או לא:
ומ״ש בשם הרמב״ם לפיכך הרוצה לחזור כו׳ היינו כנגד מה שנתן זה דמים וקיבלם המוכר אין המוכר יכול לומר לו טול מעותיך שקבלתי ממך והחזר לי מקחי וגם הלוקח א״י לומר החזיר לי מעותי וטול מקחך אבל המותר אינו יכול לכופו בב״ד שיתן לו הדמים כיון דלא אפשיטא ואיכא למימר שדומה למוכר שלא מפני רעתה ומ״מ אם תפס המוכר מעצמו אין מוציאין מידו דאיכא למימר שדומה למוכר מפני רעתה וז״ש ואי תפס כנגד המעות שנשארו בידו כו׳ ור״ל שנשארו ביד הלוקח ודקדק הרמב״ם וכ׳ שתפס ממקח שמכר דהיינו אם נזדלזל הקרקע וחזר הלוקח מפיסוק הראשון כגון שקנה שדה במנה ונתן עליו חמשים זהובים ועכשיו שני שלישי השדה אינם שוים יותר מחמשים זהובים וקאמר דא״צ ליתן לו יותר מחצי שדה עכ״פ וגם באותו חצי שדה אם תפס ממנו המוכר ואינו רוצה ליתן להלוקח אלא השליש ונשארו בידו ממנה שני שלישים שהן שווים חמשים זהובים עתה לפי שער הזול אין מוציאין מידו אבל אם תפס ממקום אחר מן הלוקח מטלטלין או מקרקעי כדי להכריחו שיתן לו כפי שער שפסק עמו ס״ל דמוציאין ממנו כיון דלא אפשיטא האיבעיא. ואפשר דאפילו הרא״ש דחולק אר״ת וס״ל דמהני תפיסה בדבר אחר וכמ״ש לעיל בסימן א׳ ס״ו בשמו ע״ש מודה בהא דדוקא בדבר שעיקר חיובו מוטל על הגברא ליתנו או לקיימו ואין לפנינו דבר מיוחד שעליו המה מחולקין כ״כ דזה וזה משל אותו גברא ותופסו עד שיקיים הדבר המוטל עליו משא״כ בזה דמחולקים המה במכירת השדה שהוא דבר מיוחד. ונראה דה״ק אם נתייקר שער השדות ותפס הלוקח שני שלישי הקרקע בשביל החמשים שנתן אין מוציאין מידו והרמב״ם ורבינו שכתבו תפיסת המוכר רבינו נמשך אחר דברי הרמב״ם והרמב״ם כ״כ אשמכר לו שוה מנה במאתים ושם אורחא דמילתא דהלוקח חוזר בו מפני שקנהו ביוקר מש״ה כ׳ הרמב״ם דאם חזר הלוקח ותפס המוכר אין מוציאין מידו א״נ מסתמא המוכר תפס כיון דמכר מפני שצריך המעות וזה אינו נותנן לו ודוק. ועד״ר שם כתבתי גירסת הרמב״ם וקאי אענין אחר דומה לענין זה שכ״ר ומשם למד רבינו לענין דין זה ועיין בא״ע שם כתבתי ישוב ופי׳ אחר למה כתבו שתופס במותר מכר ע״ש שהוא שייך ג״כ למ״ש כאן:
(יג) {יג} ביקש למכור שדה בק׳ וכו׳. בריש האומנין פשיטא בעי לזבוני בק׳ ולא אשכח וזבין בר׳ וקעייל ונפיק אזוזי לא קני וקצת קשה דמאי אתא רבינו לאשמועינן כיון דקאמר תלמודא דהא פשיטא היא וי״ל דסד״א דאינו יכול לחזור אלא בק׳ שלא היה צריך למכור אבל בק׳ שהיה צריך למכור אינו יכול לחזור קמ״ל דיכול לחזור בכל המקח ולפי זה אם הוא בענין דאם היה רוצה לטרוח וכו׳ דקא מיבעיא לן ולא איפשיטא דפסק הרמב״ם דשניהם אינן יכולין לחזור אין דין שניהם שוה אלא הכי הוה דינא המוכר אינו יכול לחזור בו כלל והלוקח אינו יכול לחזור במה שכבר נתן ליד המוכר אבל במה שלא נתן יכול לחזור. ואיכא לתמוה במ״ש הר״ר ירוחם בנ״ט ח״א דאי בעי לזבוני בק׳ ולא אשכח וזבין בר׳ ועייל ונפיק אזוזי דלא קני אלא כנגד מעותיו והא ליתא דאפילו כנגד מעותיו לא קנה כדפי׳ ואפשר דר״ל במ״ש דלא קני אלא כנגד מעותיו היינו לענין זה דמי שחוזר בו אז שכנגדו ידו על העליונה לאפוקי דכנגד מעותיו שנשאר לו עדיין ליתן דנתבטל המקח לגמרי:
וכתב הרמב״ם לפיכך הרוצה לחזור משניהם אינו יכול לחזור בו וכו׳. וכ״כ המרדכי פרק האומנין ע״ש הרמב״ם וה״א בפ״ח ממכירה ונ״ל דס״ל להרמב״ם דכיון דלא איפשיטא לא מפקינן מיד המוחזק והילכך אין מוציאין המקח מיד הלוקח וגם אין מוציאין המעות מיד המוכר שכבר קיבל מלוקח ואע״ג דכתב בשניהם אינו יכול לחזור לצדדין קאמר דהמוכר ודאי אינו יכול לחזור כלל אבל הלוקח יכול לחזור במה שלא נתן כיון שהוא מוחזק וכן הדין גבי כור בשלשים סאה בסלע וכולי כדלקמן בסימן ר׳. ודע שהרמב״ם כתב בזה הלשון לקח שוה ק׳ בר׳ והמוכר יצא ונכנס לתבוע שאר הדמים ה״ז ספק אם הוא כמוכר שדהו מפני רעתה וזה שתובע לא מפני שעדיין לא גמר להקנות עד שיקח כל הדמים לפיכך וכו׳ ולפי הנראה דכך היה גורס הרב בגמרא פשיטא בעי לזבוני במאתים וטרח ולא אשכח וזבין בק׳ וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני אלא אי בעי לזבוני בק׳ וזבין בר׳ וקא עייל ונפיק אזוזי מאי כמוכר שדהו מפני רעתה דמי או לא ופירושה דאי במכר שוה ר׳ בק׳ ע״י דוחק שלא מצא לוקחין הא פשיטא דכי עייל ונפיק אזוזי לא גמר להקנותו אלא אי מכר שוה ק׳ בר׳ וקא עייל ונפיק אזוזי איכא לספוקי ובדברי ה״ה כתוב גירסא אחרת ואינה מיושבת וכמו שהקשה הרב המגיד וקרוב לומר שט״ס הוא בדברי הרב המגיד וצ״ל כמו שכתבתי. וכתב ב״י ותמיהני על רבינו שכתב סוף דבריו ולא כתב תחלתם והרי״ף השמיט בעיא זו ולא ידעתי למה עכ״ל. ולפעד״נ שלא נתקבלה לרבינו גירסת הרמב״ם דהא ודאי מסתברא דבמוכר ק׳ בר׳ עדיף טפי ממוכר שדהו מפני רעתה ופשיטא דקנה כל השדה ואין אחד מהם יכול לחזור בו ומוציאין נמי מידו ואפילו עייל ונפיק אזוזי ולכך לא הביא רבינו אלא מה שעולה לפי ההלכה ע״פ גירסת רש״י שכך כתב הרא״ש ואחר כך הביא הפסק שפסק הרמב״ם לפי גירסתו וס״ל לרבינו שכך הוא הפסק גם לגי׳ רש״י והרא״ש:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(טו) הָא דְּאַמְרֵינָן דְּכִי עַיֵּל וְנָפִיק אַזּוּזֵי לֹא קָנָה, הַיְנוּ בִּדְיַדְעִינָן דְּלָא מַזְבִּין אֶלָּא מִשּׁוּם דְּצָרִיךְ לִדְמֵי; וַאֲפִלּוּ אִם קָבַע זְמַן לְפֵרָעוֹן וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן דְּחָקוֹ לִפְרֹעַ לוֹ מָעוֹתָיו וְזֶה דוֹחֵהוּ, וְהַדַּיָן רוֹאֶה שֶׁהוּא דָחוּק לְמָעוֹת וְעַיֵּל וְנָפִיק אַזּוּזֵי, לֹא קָנָה.
באר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט חידושיםטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(ל) ז) שם ס״ט בשם אביו הרא״ש בשם ר״ת וכ״כ ה״ה ריש פ״ח שכ״כ הרשב״א בשמו
(לא) ח) שם סט״ז בשם הראב״ד
(כד) ואפי׳ אם קבע זמן לפרעון כו׳ – ז״ל הטור בשם הרא״ש דהכל לפי ראות הדיין כי לפעמים אדם חייב מעות ומוכר קודם זמן הפרעון שלא יראוהו דוחק למעות ויזדלזלו נכסיו ואם אינו רוצה לקבל דמי המקח עד שיצטרך לפרוע חובו פן יוציאם כשיגיע הזמן אין לך עייל ונפיק אזוזי גדול מזה הלכך בכל עת שיראה הדיין שהוא דחוק למעות ועייל ונפיק אזוזי בטל המקח עכ״ל.
(כב) דחוק – ז״ל הטור בשם הרא״ש דהכל לפי ראות הדיין דלפעמים אדם חייב מעות ומוכר קודם זמן הפרעון כו׳ הלכך בכל עת שיראה הדיין שהוא דחוק למעות ועייל ונפיק אזוזי בטל המקח וע״ש. שם:
(כו) הא דאמרינן כו׳ ואפי׳ אם כו׳ – עד לא משכח רשב״ג תקנה אלא שיזקוף ולא אמר שיקבע לו זמן:
(ליקוט) ואפי׳ כו׳ – ר״ן בפ״ק דקדושין שם וכמש״ש (ע״כ):
(כג) ואפי׳ אם קבע הכל לפי ראות עיני הדיין כי לפעמים אדם חייב מעות ומוכר קודם זמה״פ כדי שלא יראוהו דחוק למעות ואינו רוצה לקבל מעותיו עד שיגיע זמה״פ אין לך עייל ונפיק אזוזי גדול מזה הלכך כל עת שיראה הדיין שהיא דחוק למעות ועייל אזוזי בטל המקח (סמ״ע):
{טו} כתב א״א הרא״ש ז״ל פירש ר״ח הא דאמרינן כי עייל ונפיק אזוזי לא קנה היינו דוקא דגלי מוכר אדעתיה דלא מזבין אלא משום דצריך לדמי השתא בדוחקא אבל אי מזבין לאשתלומי למחר וליומא אוחרא בלא נחיצותא מעידנא דאחזיק קנה וזוזי מקבל להו בתר הכי דנעשו עליו כמלוה אפילו עייל ונפיק אזוזי:
{טז} והראב״ד כתב אפילו קבע לו זמן לפרעון וכשהגיע הזמן דוחקו לפרוע לו מעותיו וזה דוחהו גם זה נקרא עייל ונפיק אזוזי ואם לא יפרענו אז יכול לחזור בו ואני אומר הכל לפי ראות הדיין כי לפעמים אדם חייב מעות ומוכר קודם זמן הפרעון שלא יראוהו דחוק למעות ויזדלזלו נכסיו ואינו רוצה לקבל דמי המקח עד שיצטרך לפרוע חובו פן יוציאם וכשהגיע הזמן אין לך עייל ונפיק אזוזי טפי מזה הילכך בכל עת שיראה הדיין שהוא דחוק למעות ונפיק ועייל אזוזי בטל המקח ע״כ.
(טו) {טו} כתב א״א ז״ל בהאומנין ומשמע מדבריו דס״ל דהראב״ד פליג אדר״ח דלר״ח כל היכא דמכר לו לאישתלומי למחר וליומא אחרא בלא נחיצותא קנה ומשמע דה״ה אם קבע לו זמן כיון דלאו לאשתלומי למחר וליומא אחרא הוא קני ולהראב״ד לא קני והרא״ש מפשר ביניהם לומר דנראין דברי הראב״ד היכא שיראה הדיין שהוא דחוק למעות ומשמע מדבריו דלא שנא קבע לו זמן לא שנא לא קבע לו כל היכא שיראה הדיין שדחוק למעות ועייל ונפיק אזוזי לא קני והיכא דאין דחוק למעות נראין דברי רבינו חננאל דכלל גדול הוא כל היכא דדחוק למעות לא קני וכל שאין דחוק קני כן נ״ל וה״ה בפ״ח מהלכות מכירה לא כתב אלא דברי ר״ח ושכתב הרשב״א שהוא נכון ורבינו ירוחם בנ״ט ח״א כתב דברי ר״ח והראב״ד והרא״ש ואח״כ כתב הרי״ף כתב כמו שכתבתי שתובע תמיד הנשארים וכן כתב הרמב״ם כמו הפירוש הראשון עכ״ל נראה מדבריו שסובר שהרי״ף והרא״ש מפרשים כפירוש רבינו חננאל:
[בדק הבית: ולענין הלכה נקטי׳ כדברי הרא״ש שדברי טעם הם ואף דברי ר״ח אפשר להתפרש שמה שכ׳ דאי זבין לאשתלומי למחר וליומא אחרא וכו׳ דנעשו עליו כמלוה היינו דוקא בשאינו נחוץ למעות אבל אם קבע זמן לפרעון והוא נחוץ למעות באותו יום שקבע אין ספק דכי עייל ונפיק אזוזי ההוא יומא לא קנה וכדברי הרא״ש והכי דייק לישנא דר״ח שכ׳ לאשתלומי יומא אחרא בלא נחיצותא דמשמע בהדיא דאי הוי לאשתלומי ליומא אוחרא בנחיצותא לא קנה:]
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(טו) וכתב הרמ״ה ז״ל בית יוסף הרמ״ה בא לפרש בכמה פעמים מיקרי עייל ונפיק אזוזי ולא נהירא דזה מפורש גם כן בדברי הרא״ש לפני וה וגם רבינו כבר כתבו לעיל אלא שהרמ״ה חידש לנו דאפילו לא מצאו וביקש ממנו כו׳ וק״ל:
(טו) {טו} כתב א״א הרא״ש פי׳ ר״ח כו׳. דעת ר״ח דאל״כ נתנו חכמים דבריהם לשיעורים אלא ודאי דוקא בדצריך לדמי השתא בדוחקא כו׳ כלומר השתא ביומא דאוקמא לזביני וכל שפרע ביומו כמי שפורע מיד בשעת מכירה דמי כדכתב הרמ״ה בסמוך בסוף דבריו:
באר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט חידושיםטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(טז) יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּעַיֵּל וְנָפִיק אַזּוּזֵי הַיְנוּ שֶׁהָלַךְ אֵלָיו לְבַקֵּשׁ מָעוֹתָיו שְׁנֵי פְּעָמִים, לָא שְׁנָא מְצָאוֹ וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, לָא שְׁנָא לֹא מְצָאוֹ רַק שֶׁגִּלָּה דַעְתּוֹ שֶׁהָלַךְ לְבַקְּשׁוֹ. וְדַוְקָא דְּעַיֵּל וְנָפִיק בְּיוֹמָא דְאוֹקְמוּהּ לִזְבִינֵי, אוֹ בְּיוֹם שֶׁקָּרוֹב לוֹ, אֲבָל לֹא עַיֵּל וְנָפִיק בְּיוֹמֵהּ, אֲפִלּוּ עַיֵּל וְנָפִיק לְמָחָר, לֹא מָצִי הָדַר בֵּהּ. וְכִי עַיֵּל וְנָפִיק בְּיוֹמֵהּ, אֲפִלּוּ שֶׁשָּׁתַק אָז וּלְאַחַר כַּמָּה יָמִים חוֹזֵר, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאִי עַיֵּל וְנָפִיק בְּיוֹמֵהּ תְּרֵי זִמְנֵי וְלֹא יָהִיב לֵהּ, וּמִקַּמֵּי דְשָׁלִים יוֹמֵהּ אַיְתֵי לֵהּ זוּזֵי, קָנָה, וְלֹא מָצִי הָדַר בֵּהּ, דְּכָל דְּפָרַע בְּיוֹמֵהּ כְּפּוֹרֵע מִיָּד דָּמֵי. {הַגָּה: וְכֵן הָא דְּאַמְרֵינָן דְּקָנָה עַד נֶגֶד מָעוֹתָיו, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַיְנוּ דַּוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁכֶּסֶף קוֹנֶה בְּלֹא שְׁטָר, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ שְׁטָר אֵין הַשְּׁטָר קוֹנֶה לַחֲצָאִין, וְכָל שֶׁלֹּא קָנָה כֻּלּוֹ אֲפִלּוּ נֶגֶד מִקְצָתוֹ נַמֵּי לֹא קָנָה (רַ״ן פ״ק דְּקִדּוּשִׁין ונ״י פֶרֶק הָאֻמָּנִין). מִיהוּ, אִם הִתְנָה, הַכֹּל כְּפִי תְנָאוֹ (הַמַּגִּיד פֶּרֶק א׳ דִּמְכִירָה).}
באר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(לב) ט) טור סי״ז בשם הרמ״ה והוא בא לפרש בכמה פעמים עייל ונפיק וכתבו המפרשים שדברי הרמ״ה בכאן מרגליות ואבן יקרה ומסכימים דבריו לדברי הראב״ד וכו׳ ודיום שקבעו לפרעון אפי׳ אי לא ידעי׳ דדחיק אי עייל ונפיק לא קני דתלינן מסתמא דדחיק
(לג) י) וקא הדר ביה מוכר טור
(כה) דאוקמוה לזביני או ביום שקרוב לו – האי אוקמי לזבוני א״א לפרשו ביום שנעש׳ המכר דא״כ איך יתפרש מ״ש או ביום שקרוב לו דא״א לפרשו דר״ל לאחר יום דאוקמי לזביני דהא כ׳ אחר זה דאפי׳ עייל ונפיק למחר לא מצי הדר ביה. גם א״א לפרשו דר״ל יום שקרוב לפני יום המכירה דאין שייך לומ׳ שיתבע ממנו מעות קודם שמכר לו ע״כ צ״ל דמ״ש ביומא דאוקמא לזבינא דר״ל דאוקמא ליתן לו דמי זביני כגון שזבין לו היום ע״מ שיתן לו דמי הזביני ביום ג׳ ד׳ למכירתו וקאמר דאם עייל ונפיק באותו יום שקבע לו לפרעונו או ביום שקרוב לו לפניו ואמר לו הכן לי מעותי כי אצטרך אותם למחר לזמן שקבעתי עמך. ובטור כ׳ כהאי לישנא ז״ל ודוקא דעייל ונפיק ביום דאוקמו׳ להו לזביני או ביום שקרוב לו לפרוע כו׳ וכתבתי בפרישה דהאי תיבת לפרוע קאי גם אמ״ש בתחלה דאוקמוה להו לזבינא וכאלו אמר ביום דאוקמוה לפרוע לו הזביני ע״ש ודו״ק:
(כו) וכן הא דאמרי׳ דקנה. נגד מעותיו כו׳ – ל׳ וכן דכתב מור״ם צ״ע מה ענינו למ״ש המחבר לפני זה וי״ל בדוחק דה״ק דכמו דמ״ש דכי עייל ונפיק אזוזי כו׳ יש בו חילוקים כן יש חילוק נמי במ״ש דשכנגד מעותיו מיהו קני ואע״ג דלא כתב לעיל מזה מפורש בדברי המחבר דקנה נגד מעותיו לכאורה נראה דקאי אמ״ש בס״י המוכר שדהו לחבירו באלף כו׳ עד לא קנה הלוקח את כולה דמשמע דכנגד מעותיו מיהו קנה. מיהו לפי מ״ש וע״פ מ״ש שם בסמ״ע אין פירושו כן וגם ממה דסיים המחבר בסעיף י״ז וכ׳ במטלטלים ז״ל אבל במידי דבר חלוקה הוא אין המקח בטל אלא כנגד מה שחייב לו משמע דס״ל דבקרקע כה״ג כל המקח בטל וצ״ל דהר״ן בעל הג״ה זו כתב כן אמאי דאיתמר שם בגמרא ונותן לו קצת דמים וא״ל ערבוני יקון דקי״ל דקנה נגד מעותיו וכמ״ש הטור וגם מור״ם כתבו בסעיף שאחר זה.
(כז) אבל במקום שצריך שטר כו׳ – פי׳ וכתב לו שטר אכל השדה ולא נתן לו מעות כדי כולה דאז אפי׳ המקצת לא קנה ע״י שטר זה שנכתב אכולה:
(ה) (סעי׳ ט״ז וכ׳ הא דאמרי׳) נ״ל דהאי וכן ט״ס הוא וצ״ל וכל הא דאמרי׳ דקאי אמ״ש המחבר בס״י דלא קנה הלוקח את כולה ומשמע נגד מה שנתן קנה כמ״ש בסמוך והכי ס״ל גם להר״ן כמו שהעתיק בסמ״ע סקי״א בשיטת הר״ן ומאוד תמהתי ע״ז שאמר כאן הסמ״ע סקכ״ו דהר״ן קאי אערבוני יקון דל״ל זה הא כאן ס״ל דקנה נגד מעותיו גם בעייל ונפיק אזוזי דהיינו שהברירה ללוקח אם המוכר חזר בו במ״ש הוא בעצמו בשמו סקי״א:
(ט) יש מי שאומר דעייל כו׳ – עיין בתשוב׳ ר״מ אלשיך סי׳ ט׳.
(כג) דאוקמוה – כת׳ הסמ״ע דר״ל דאוקמי ליתן לו דמי זביני כגון שזבין ליה היום ע״מ שיתן הדמים אחר ג׳ או ד׳ ימים וקאמר דאי עייל ונפיק באותו יום שקבע לו לפרעון או ביום שקרוב לו לפניו וא״ל שיכין מעותיו כי יצטרך אותן למחר לזמן שקבע עכ״ל ועיין בתשו׳ ר״מ אלשיך סי׳ ט׳:
(כד) וכן – כת׳ הסמ״ע דצ״ע מאי וכן דכתב הרמ״א מה ענינו למ״ש המחבר לפני זה וע״ש שיישב בדוחק (והט״ז כתב דנ״ל דט״ס הוא וצ״ל וכל הא דאמרינן כו׳ וקאי אמ״ש המחבר בס״י דלא קנה הלוקח את כולה וע״ש):
(כז) יש כו׳ שני פעמים – כן מ׳ ל׳ עייל ונפיק נפיק ועייל וכ״ה ברמב״ם אלא דרך הגמ׳ כ״ה כמו לעולם יכנס אדם ומטפס ועולה מטפס ויורד כהרף עין זה נכנס וזה יוצא תיחוד ותפתח וערא״ש פ״ג דב״ב סי׳ כ״ט וה״ל למימר ותפתח ותיחוד אלא אורחא דגררא לאשתעויי כו׳:
(ליקוט) יש כו׳ – וכ״כ הרא״ש שם (ע״כ):
(כח) לא שנא כו׳ – דהטעם הוא דאדעתא דהכי כו׳:
(כט) ודוקא כו׳ – כיון שנקנה המקח מיד אח״כ א״י לבטל:
(ל) וכי עייל כו׳ – דהמקח מתבטל תיכף כמ״ש רבא שם לא קני:
(לא) ואי כו׳ ומקמי כו׳ דכל כו׳ – שאין נקרא לך ושוב אלא לאחר זמנו כמ״ש שם ק״י ב׳:
(לב) וכן כו׳ – כמש״ל ס״ז בד״א כו׳ והוי כמו שטר בלא מעות כלל שיכול לחזור בכולו ואפי׳ לא עייל ונפיק וכמש״ל סי׳ קצ״א ס״ב וז״ש בגמ׳ ושם עד שיתן דמים ר״ל כל הדמים ואע״ג דמקצת דמים קונה הכל בלא עייל ונפיק וכן בערבוני יקון נגד מעותיו במקום שקונה במעות שנתן לשם קנין אבל בכה״ג המעות אינו קונה אלא השטר נגד המעות והשטר נכתב על כולו וכמו שבטל השטר נגד השאר בטל כולו:
(ליקוט) וכן הא דאמרינן כו׳ – הר״נ וכשיטתו שפי׳ דכנגדו קונה וכן לפי׳ הרא״ש י״ל דוקא בכה״ג שבגרמת החזרה נתבטל המקח כמ״ש ברא״ש משא״כ בשטר וכמו שחילק הרא״ש בין שדה למטלטלין שא״י לחלק במ״ש בסי״ז אבל לדעת הרמב״ם לעולם נתבטל המקח כנ״ל (ע״כ):
(לג) מיהו אם כו׳ – כנ״ל ס״ח דקונה אז בכסף לבד:
(ז) אין השטר קונה לחצאין – וע׳ פ׳ הכותב דף פ״ח גבי פוחתת כתובתה דנפרעת שלא בשבוע׳ ופריך עלה במאי גביא בהאי שטרא האי שטרא חספ׳ בעלמ׳ ומסיק באומרת אמנה היתה בינינו ע״ש ומשמע שם דה״ל שטרא מעליא דמגו להוצי׳ לא אמרי׳ אלא עד דאיכ׳ שטרא וכיון דהחוב שבשטר אינו אלא ת״ק דהא המותר אמנה והיכי הוי שטר לחצאין ועמ״ש בסי׳ פ״ב סק״ח ואפשר דהתם מיירי בשטר ראי׳ לפיכך מהני אפי׳ לחצאין ועי׳ תוס׳ פ״ב דגיטין דף כ׳ שכתבו דשטר מלוה אינו כמו שטר מקנה דאינו אלא לראי׳ לאפוקי קלא ע״ש וא״כ צריך לו׳ דהקנה לה הכתוב׳ בקנין והשטר אינו אלא לראי׳ אבל אם לא נתחייב לה אלא ע״י שטר כתובה זו וכ׳ בה אלף על המנה והחיוב אינו בכולו אלא במחציתו אין שטר לחצאין וצ״ע.
(י) אבל במקום שצריך שטר בקצה״ח הקשה מפוחתת כתובתה המבואר בסי׳ פ״ז ומחלק בין שטר שנכתב לראי׳ ובין שטר קנין ולזה העלה דאם חייב עצמו בשטר ת״ק זהובים וכתב בשטר אלף זהובים לאמנה דלא קנה וכו׳ ע״ש הנה הא שמחלק בין שטר ראיה ובין שטר קנין מסתבר הוא אך מה שהעלה דבשטר חיוב ונכתב על יותר באמנה דל״ק לא נלענ״ד דהא התוס׳ בכתובות דף ק״ב בד״ה אליבא דב״נ כתבו וז״ל ואין לתמוה היאך משתעבד בשטר זה הא אין מטלטלין נקנין בשטר וי״ל הואיל וטרח למיכתב שטרא גמר ומשעבד נפשיה וכו׳ עכ״ל ולפ״ז שטר חיוב אינו דומה לשטר מקנה דבשטר חיוב לאו מטעם קנין הוא רק מטעם דגמר ומשעבד נפשיה דהא להרמב״ם אפי׳ אתם עידי מהני וממילא שטר חיוב ג״כ לשטר ראיה דמי ולפי הנ״ל נראה דבמקום שהמנהג הוא שאין קונין בכסף עד שכותבין שטר ראיה מהני אפי׳ לחצאין דהא הב״י בטור חילק דאם מדרכן לכתוב שטר קנין דוקא אז אין נגמר הקנין עד אחר כתיבת השטר אבל במקום שאין מדרכן לכתוב רק שטר ראיה הקנין נגמר למפרע משעת נתינת הכסף כיון דהשטר הוא רק שטר ראיה ולא שטר קנין ולפ״ז נראה כיון דשטר זה אינו אלא שטר ראי׳ מהני לחצאין ונראה דבשטר כיון שאינו קונה כלל לחצאין אין בו ג״כ דין ידו עה״ת כשחוזר בו כמו במטלטלין כשאין בהן דין חלוקה דכיון דנתבטל המקח לגמרי אין בו דין ידו עה״ת והכא נמי דכוותיה:
(יא) מיהו אם התנה נראה שהמרשים שהרשים המגיד פ׳ י״א דמכירה טועה דהא ע״כ כוונת הרב בהג״ה הוא דאפילו במקום שדרך לכתוב שטר אם התנה שמקנה בכסף לחוד קנה ממילא בעייל ונפיק אזוזי קנה כנגד מעותיו והנה דין זה דתנאי מהני שיקנה בכסף לחוד הוא ש״ס מפורש בקידושין והמגיד פי״א דמכירה חידש דתנאי מהני אפילו התנה שיקנה בשטר לחוד ודין זה לא שייך בכאן דהא אם התנה שיקנה בשטר לחוד והיה עייל ונפיק אזוזי נתבטל כל הקנין מטעם שאין שטר קונה לחצאין:
(כד) דאוקמוה לזבוני פי׳ כגון שקבע לו הזמ״פ אחר עשרה ימים ואז עייל ונפיק אזוזי ביום הקבוע לפרעון או ביום שלפניו ואמר לו שיכין מעותיו לזמה״פ (סמ״ע):
(כה) וכן הא דאמרינן. הסמ״ע פי׳ דכמו שיש חילוקים לענין עו״נ אזוזי כן יש חילוקים נמי לענין הא דקנה נגד מעותיו והא שכתב הרב דקנה נגד מעותיו הוא רק בערבוני יקון דבתחלת פרעון לא קנה כלל בעו״נ אזוזי והט״ז גרס וכל הא דאמרינן:
(כו) אין השטר קונה לחצאין ע״ב דאין בו דין ידו עה״ת ודוקא במקום שדרכן לכתוב שטר קנין אבל במקום שאין דרכן לכתוב רק שטר ראיה מהני לחצאין אפילו בשטר חיוב שמחייב עצמו בשטר זה אף שנכתב בו יותר לאמנה מהני:
(כז) אם התנה פי׳ שיקנה בכסף לחוד:
והרמ״ה ז״ל כתב פירוש עייל ונפיק אזוזי שהלך אליו לבקש מעותיו ב״פ ל״ש מצאו וביקש ממנו ל״ש לא מצאו רק שגילה שהלך לבקשם:
{יז} ופירש עוד דוקא דעייל ונפיק ביומיה דאוקימו להו לזבינא או ביום (שקרוב) [שקבע] לו לפרוע דאמרינן משום דדחיק לזוזי זבין ולא זבין אלא אדעתא לאפרועי מיד ביומיה וכיון שלא נתנו לו באותה שעה יכול לחזור אבל לא עייל ונפיק ביומיה לא תלינן דמשום דדחיק זבין אפילו עייל ונפיק עלייהו למחר לא מצי הדר ביה ומיהו כי עייל ונפיק ביומיה אפילו אם שתק באותו פעם ולא גלי דעתיה ולאחר כמה ימים חוזר הרשות בידו:
{יח} ואי עייל ונפיק ביומיה תרי זימני ולא יהיב ליה וקא הדר ביה מוכר ומקמי דשלים יומיה אייתי ליה לוקח זוזי קני ולא מצי הדר ביה דכל שפורע ביומיה כמי שפורע מיד בשעת מכירה דמי ע״כ:
(טז) {טז} והרמ״ה כ׳ הרמ״ה בא לפרש בכמה פעמים יקרא עייל ונפיק וכתב המרשים שדברי הרמ״ה בכאן מרגלית ואבן יקרה:
(יז) {יז} ופירש עוד וכו׳ מסכימין דבריו לדברי הראב״ד שכתב רבינו בסמוך דיום שקבעו לפרעון אפילו אי לא ידעינן דדחיק אי עייל ונפיק לא קני דתלינן דמסתמא דחיק:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יז) ופי׳ עוד כו׳ או ביום שקרוב לו לפרוע האי לפרוע נראה דקאי אעייל ונפיק דקאמר לעיל מיניה וה״ק דעייל ונפיק ביומא דמקיימא להו לזבינא לפרוע ור״ל ביום שקבעו לו לפרעון או ביום שקרוב לו פי׳ או ביום שלפני הזמן דהיינו שקרוב לו עייל ונפיק וא״ל הזמן לך מעות כי למחר אני רוצה לוקח ממך ויותר היה נראה להגיה או ביום שקבע לו ור״ל דעייל ונפיק לופרע ביומא דאוקי זבינא דהיינו ביום המכר או דעייל ונפיק ביום שקבע לו לפרעון אלא שברוב הספרים לא גרסינן כך בין כך ובין כך מלת לפרוע קאי גם אלעיל אעייל ונפיק אבל אין לפרש דה״ק דעייל ונפיק ביומי דאוקי לזבינא דהיינו ביום המכר או ביום שקרוב לו ר״ל ביום הקרוב ליום המכר דהיינו למחרת יום המכר לפרוע לו דהא כ׳ אח״כ אבל אי לא עייל ונפיק ביומא כו׳ אפילו עייל ונפיק עלייהו למחר לא מצי הדר ביה:
ולא גלי דעתיה פי׳ שאם לא יתן לא יחזור:
(טז) {טז} והראב״ד מודה לדברי ר״ח אלא שהוסיף דאפילו קבע לו זמן לפרעון וכו׳ גם זה לקרא עייל ונפיק אזוזי ואם לא יפרענו אז בשעה שקבע לו זמן יכול לחזור בו. והרא״ש חולק על שניהם ואומר דהכל לפי ראות עיני הדיין והב״י פי׳ דר״ח והראב״ד פליגי ולא כהירא. וכתב הרב בס׳ ב״ה ולענין הלכה נקטינן כדברי הרא״ש שדברי טעם הם ואף דברי ר״ח אפשר להתפרש שמ״ש דאי זבין לאשתלומי למחר וליומא אוחרא וכו׳ דנעשו עליו כמלוה היינו דוקא כשאינו נחוץ למעות אבל אם קבע זמן לפרעון והוא נחוץ למעות באותו יום שקבע אין ספק דכי עייל ונפיק אזוזי בההוא יומא לא קנה וכדברי הרא״ש והכי דייק לישנא דר״ח שכתב לאשתלומי ליומא אוחרא בלי נחיצותא דמשמע בהדיא דאי הוי לאשתלומי ליומא אוחרא בנחיצותא לא קנה עכ״ל:
והרמ״ה כתב וכו׳. נראה דלפי דמדברי ר״ח והראב״ד והרא״ש משמע דוקא בתובעו ודוחהו אבל אי לא מצאו בביתו אין זה בכלל עייל ונפיק אזוזי אבל הרמ״ה פי׳ אפילו אי לא מצאו דלא בעינן רק שגילה שהלך לבקש:
ופי׳ עוד וכו׳ או ביום שקרוב לו לפרוע וכו׳. כלומר ביום שלפני יום שזמנו לפרוע דהיינו ביום שקרוב לו לפרוע בבל בס״א כתוב או ביום שקבע לו לפרוע ונוסחא זו עיקר:
ומ״ש הרמ״ה דבעינן דעיין ונפיק ב׳ פעמים כו׳ וכ״כ הרא״ש בהאומנין ולעיל בסעיף י״א הבאתיו:
באר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(יז) דִּין מִטַּלְטְלִין כְּדִין הַקַּרְקָעוֹת לְדָבָר זֶה, שֶׁאֲפִלּוּ מְשָׁכָן וְהִכְנִיסָן לִרְשׁוּתוֹ וְהַמּוֹכֵר עַיֵּל וְנָפִיק אַזּוּזֵי לֹא קָנָה. אֶלָּא שֶׁבַּזֶּה יֵשׁ חִלּוּק בְּמִטַּלְטְלִים: אִם הוּא דָבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לֵחָלֵק, כְּגוֹן שֶׁמָּכַר לוֹ בַּעַל חַי וְנָתַן לוֹ קְצָת מֵהַדָּמִים וְעַיֵּל וְנָפִיק אַזּוּזֵי, הַמִּקָּח בָּטֵל לְגַמְרֵי, לְפִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לֵחָלֵק וְהַמּוֹכֵר אֵינוֹ רוֹצֶה לִהְיוֹת שֻׁתָּף עִמּוֹ. {מִיהוּ, אִם אָמַר בְּפֵרוּשׁ: עֵרְבוֹנִי יִקּוֹן, קָנָה עַד מָעוֹתָיו (רַ״ן ונ״י פֶּרֶק הָאֻמָּנִין).} אֲבָל בְּמִידִי דְּבַר חֲלוּקָה הוּא, אֵין הַמִּקָּח בָּטֵל אֶלָּא כְּנֶגֶד מַה שֶּׁחַיָּב לוֹ.
באר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(לד) כ) ל׳ הטור סי״ט כן כתב הרמב״ם בפ״ח דין ג׳ והביאו המחבר בסעיף י״א וציינתיו לעיל
(לה) ל) כ״כ ה״ה שם בשם הר״א והרמב״ן והרשב״א ז״ל
(כח) אם הוא דבר שאינו ראוי לחלוק – אבל בקרקע אף שלא יגיע לו אחר חלוקה ט׳ קבין בשדה וחצי קב בגינה שהוא שיעור שדה וגינה אפ״ה קנה נגד מעותיו או ידו על התחתונה משום דראוי למכור למי שיש לו שדה בצדו דיצרף זה לשדיהו ועד״ר שם כתבתי דבב״י כ׳ דלהרמב״ם גם בשדה אמרי׳ דכל שלא יגיע לכל א׳ כשיעור לא קנה כלל כדין מטלטלין והמעשה בגמ׳ היה במטלטלין וה״ה בקרקע אבל הטור כתב בשם הרמב״ם דס״ל דגם במטלטלין אין מחלקין בין יש בו שיעור חלוקה או לא והטור לא ס״ל כהרמב״ם והמחבר כ׳ כאן כדברי הטור ולא כ׳ בפי׳ אם ס״ל הדין כן ג״כ בקרקע או לא:
(כט) כגון שמכר לו בעל חי – ס״ל דאפי׳ בהמה כשירה אינה עומדת לחלק. דבחייה עומדת לג׳ דברים לחלוב ולחרישה ולשחיטה וכמ״ש בס״ס קל״ח וכ״כ בדרישה ע״ש:
(ו) (סעיף י״ז אלא שבזה יש חילוק במטלטלין) לכאורה משמע מזה דבקרקע אין חילוק וכ״כ הסמ״ע סקכ״ח ואשתמיטתה להרב מ״ש הר״ן בהדיא בפ״ק דקדושין אך חילוקא דיש כח לחלק ג״כ בקרקע אם ראויה לחלק לכל אחד שיעור שדה ותו דגם מצד הסברא אינו דהאיך נכוף לזה שיקח מה שאין ראוי לו כדי שימכרנה למי שיצטרך לצרפה לשדהו זהו דבר שאינו מתקבל ותו דהא הוא ק״ו ממ״ש הוא עלמו בבהמה טהורה דמקרי אין ראוי להתחלק כיון שאינה ראויה כ״כ כמו בחיים ק״ו בקרקע שאין בה שיעור שאינה ראוי׳ לכלום ולשון הרא״ש מורה כן שהקשה אדאי הוה כאן יד החוזר על התחתונה וגבי הא דזבין חמור לחבירו אמרינן בשביל עייל ונפיק כו׳ דנתבטל המקח לגמרי ותי׳ לפי שהחמור אינו ראוי לחלק והמוכר אינו רוצה להיות שותף עמו אבל מידי דבר חלוקה וכו׳ וכלל בזה כל דבר דהוה ביה חלוקה ורבינו שכ׳ אלא שיש חילוק במטלטלין מדבר בסתם מוכר קרקע שהיא גדולה דלא שכיח שימכור אדם ט׳ קבין לחודא ובזה אמר דבמטלטלין יש חילוק אפי׳ בדבר גדול ותו נראה דיש חילוק בין קרקע למטלטלין בענין זה דמטלטלין אין שייך שם יד החוזר על התחתונה אלא דאם יש כדי חלוקה נוטל כל אחד לפי חלקו ואם אין שם כדי חלוקה המקח בטל לגמרי ונותן לו מעות שנתן לו אבל במקרקעי אע״פ שיש שם כדי חלוקה אין שם חזרה לבטל המקח אם חוזר המוכר יד הלוקח על העליונה שיש לו כפייה שישלם לו כשער של עכשיו מן העידית וזהו מטעם שהוא ניזק משא״כ במטלטלין אף אם הוא ניזק מ״מ הכל נחשב לעידית כדאיתא בפ״ק דב״ק כל מילי מיטב הוא במטלטלין אבל אם הלוקח חוזר אה״נ דקרקע ומטלטלין שוה דיש למוכר זכות על הלוקח שנותן לו מן הפחות שבו אבל הרמב״ם נותן למטלטלין כל דין קרקע ממש כנלע״ד פשוט:
(כה) ליחלק – אבל בקרקע אף שלא יגיע לו אחר החלוקה כדי שיעור שדה וגינה (כמ״ש בסימן קע״א ס״ג) אפ״ה קנה נגד מעותיו או ידו על התחתונה משום דראוי למכור למי שיש לו שדה בצדו דיצרף זה לשדהו ובב״י כת׳ דלהרמב״ם גם בשדה אם לא יגיע לכל אח׳ כשיעור לא קנה כלל כדין מטלטלים אבל הטור כת׳ דהרמב״ם ס״ל דגם במטלטלים אין חילוק בין יש בהן כשיעור או לא והטור לא ס״ל כהרמב״ם ודברי המחבר כאן הם כדעת הטור אלא שלא כת׳ בפירוש אם ס״ל דהדין גם בקרקע כן או לא עכ״ל הסמ״ע (והט״ז כת׳ דאשתמיטתיה מ״ש הר״ן בפ״ק דקידושין בהדיא דיש לחלק גם בקרקע אם ראוי לחלק לכל אחד כשיעור ותו דגם מסברא היאך נכוף לזה שיקח מה שאינו ראוי לו כדי שימכרנו למי שיצטרך לצרפו לשדהו זהו דבר שאינו מתקבל וגם ק״ו מבהמ׳ טהורה דמקריא אינה ראויה ליחלק כיון שאינו ראויה כ״כ כמו בחיים ול׳ הרא״ש מורה כן כו׳ ע״ש):
(כו) בעל חי – ס״ל דאפילו בהמה כשרה לאו לחלק עומדת דבחייה ראויה לג׳ דברים לחלוב ולחרישה ולשחיטה וכמ״ש ס״ס רל״ב. סמ״ע:
(לד) (ליקוט) אלא שבזה כו׳ – ר״ל ששדה לעולם ראוי ליחלק לכן ידו על העליונה משא״כ במטלטלין בדבר שא״י לחלק דלא קנה כלום ואין ידו על העליונה והן דברי הרא״ש שם בזמן שהמוכר כו׳ ובזמן כו׳ והא דאמר גבי חמרא שהמקח כו׳ ר״ל דאמר לא קני מ׳ לגמרי ואין ידו על העליונה היינו כו׳ וכ״כ המ״מ וכ״כ במלחמות ב׳ הראב״ד וכ׳ הטור אבל הרמב״ם לא חילק שהרמב״ם כ׳ וכן הדין במטלטלין כו׳ וידו על העליונה כו׳ והרמב״ם אזיל לשיטתו שגם בשדה ס״ל דלא קנה לגמרי כנ״ל ואפ״ה ידו על העליונה ועמש״ל דמכאן למד דלא קנה לגמרי (ע״כ):
(לה) אם הוא כו׳ – מהא דרבא שם דאמר לא קני ומ׳ דלא קנה כלל דאף שותפין מעלין זא״ז בגוד או אגוד אף שהיו שותפים מדעתם כ״ש בכה״ג שע״ד כן לא לקח או מכר שיהיו שותפים וכ׳ במלחמות וז״ש יתיב רב אשי וקמיבעיא ליה כה״ג מאי כו׳ וקמיבעיא ליה אם קנה נגד מעותיו דומיא דשדה א״ד שאני הכא דלית׳ בה דין חלוקה ופשוט דלא קנה כלל וסגי׳ הרי״ף דל״ג זוזא כזוזי כו׳ וצריך והאמר רבא דקנה לגמרי וקס״ד בכה״ג משום דלית בה דין חלוקה וכמו שא״י לחזור נגד מה שנתן א״י לחזור בכולה ומשני במוכר כו׳ וכ׳ שם ודמיא למ״ש בירושלמי דפ׳ הזהב הלכה ב׳ חד ב״נ יהב דינרין למטכסא חזר ביה אתא עובדא קמי ר׳ חייא בר יוסף ור׳ יוחנן ר׳ חייא בר יוסף אמר או יתן לו שדי ערבונו או ימסור אותו למי שפרע ור׳ יוחנן אמר או יתן לו כל מקחו או ימסור אותו למי שפרע ר׳ אילא אמר ערבון הוה ואזלי לשיטתייהו כמ״ש בפ׳ הזהב בגמ׳ ר׳ זירא אמר מקצת דמים נתן לו מודה ר״ת בר יוסף במקח שאין דרכו לקנות חציין כגון פרה וטלית וה״ה כאן להיפך הואיל ולא אפשר שיקנה המותר הואיל ועייל ונפיק לא קנה הכל:
(לו) מיהו אם כו׳ – כיון שנשתתפו דהא אפי׳ לא עייל ונפיק לא קנה רק כנגד מעותיו כנ״ל ס״י בהג״ה ואפי׳ עייל ונפיק קני נגד מעותיו לגמרי כמ״ש שם:
(ח) יש חילוק במטלטלין – ע׳ ט״ז שכ׳ דהחילוק בין קרקע למטלטלין בענין זה דגבי מטלטלין לא שייך יד החוזר על העליונ׳ אלא דאם יש בו כדי חלוקה נוטל כל אח׳ לפי חלקו ואם אין שם כדי חלוקה המקח בטל לגמרי ונותן לו מעות שנתן אבל בקרקע אעפ״י שיש בו כדי חלוקה אין שם חזרה לבטל המקח ואם חוזר המוכר יד לוקח על העליונ׳ שיש לו כפי׳ לשלם לו כשער של עכשיו מן העידית וזהו מטעם שהוא ניזק משא״כ במטלטלין אף אם הוא ניזק מ״מ הכל נחשב לעידי׳ דכל מילי מיטב הוא במטלטלין וע״ש: ולכאור׳ דבריו אינו אלא לשטת הש״ע דס״ל מעידי׳ שבה א״כ גבי מטלטלין דכל מילי מיטב ל״ש מעידי׳ שבה אבל לשטת הרא״ש והטור שכ׳ מעדיות שבנכסיו א״כ צ״ל דעדיף כוחו מניזק דהא אפי׳ רוצ׳ ליתן מעות יכול לכופו שיתן לו קרקע דוק׳ ואלו גבי ניזק או כסף או מיטב וכמבואר פ״ק דב״ק ואם המזיק נותן מעות אין צריך ליתן קרקע וכמ״ש בטור וש״ע סי׳ תי״ט ע״ש וא״כ אפשר לו׳ אפי׳ במטלטלין כיון דטעמ׳ דכל מילי מיטב משום דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי וקרובי לזוזי והכ׳ אפי׳ רוצה ליתן מעות י״ל תן לי קרקע ומעדיות שבנכסיו מיהו אפשר לו׳ דנהי דעדיפ׳ כחו משאר ניזק שאינו יכול לסלקו בכסף היינו באו׳ תן לי קרקע ומשום דקנה קרקע ומש״ה צריך ליתן קרקע מעדיות אבל במטלטלין לא מצי למימר תן לי קרקע כיון דמעולם לא קנה ממנו קרקע ואם יאמר תן לי מטלטלין ומעדיות שבנכסיו גבי מטלטלים אין חילוק בין עדיות לזיבורית.
(יב) [שו״ע] שאפי׳ משכן והכניסם. נ״ב בנ״י כתב בשם הרשב״א דדוקא במשך או החזיק הקרקע בפניו. אבל א״ל לך חזק וקני או משוך וקני נקנה המקח והמעות עליו מלוה וא״י לחזור:
(יג) [סמ״ע אות כח] במטלטלין וה״ה בקרקע. נ״ב וכן דעת הר״ן פ״ק דקדושין [דאף בקרקע דמידי דלאו בר חלוק׳ לא קנה כלום וכן העלה הט״ז]:
(יב) אלא שבזה יש חילוק במטלטלין עסמ״ע ס״ק כ״ח והט״ז השיגו ופסק דאפי׳ בקרקע שאין בו דין חלוקה אינו קונה כנגד מעותיו וכן עיקר וכמ״ש הב״י אך מ״מ תמוה הלשון במ״ש שבזה יש חילוק דלפ״ז ליכא חילוק כלל בין קרקע למטלטלין ומ״ש הט״ז דהחילוק הוא בין קרקע למטלטלין ביש בו כדי חלוקה דבקרקע כשחוזר בו ידו עה״ת וכשאומר תן לי קרקע מחוייב ליתן לו עידית משא״כ במטלטלין א״צ ליתן לו עידית דבמטלטלין כל מילי מיטב הוא והוא דחוק דנהי דהוא שא״צ ליתן לו עידית הוא מטעם שכתב בקצה״ח דדוקא בקנה קרקע שהחזיק בנכסיו כדי לקנות קרקע מש״ה מחוייב ליתן לו קרקע דוקא אף שיש לו מעות משא״כ במטלטלין דלא היה רצונו כלל לקנות קרקע א״צ ליתן לו קרקע מ״מ קשה דהא עכ״פ לענין הא דמבואר בקרקע דמחויב למכור כל מה שיש לו וליתן לו מעות דוקא מה״ת ישתנה מטלטלין מדין זה וגם בהא שא״צ ליתן לו קרקע דוקא חילוק הקצה״ח דחוק ומכ״ש למאן דס״ל דצריך ליתן לו דוקא מעידית שבה אף כשרוצה ליתן לו מעות או מעידית אחרים מה״ת ישתנה מטלטלין מדין זה ומנין להם להפוסקים לחלק בין מטלטלי לקרקע ולפענ״ד נראה בפשיטות דהא מבואר בסי׳ ר״ג דאם אמר פרה וטלה בכור חטים ומשך הפרה ולא משך הטל׳ דקנה בחיטין נגד דמי הפרה ואף דבקרקע מבואר בסי׳ קפ״ב דהלוקח יכול לומר א״ר לקנות אלא סאתים ביחד ואין חילוק בין יש בו כדי חלוקה או אין בו וע״כ צריך לחלק בהחילוק שכת׳ הר״ן בריש פ״ב דקידושין גבי מדה בחבל דדוקא בקרקע שא״א להשלים מבחוץ כיון שנתבטל במקצ׳ יכול הלוקח לומר שאינו רוצה רק כשיהיה הכל ביחד אבל במטלטלין שאפשר להשלים המקח מבחוץ אין הלוקח יכול לומר כך והמקח קיים נגד הדמים שנתן וגם המוכר אין יכול לומר לדמי כולם אני צריך כשקיבל מקצת דמים ועיי׳ בסי׳ קפ״ב שהארכתי בביאור דין זה ולפ״ז שפיר כתב הש״ע דבזה יש חילוק בין קרקע למטלטלין דבקרקע כשיש בו דין חלוקה כשהמוכר מבטל המקח נגד הדמים שלא נתן יכול הלוקח לבטל המקח גם מכנגד הדמים שנתן ולומר תן לי מעותי דלמקח שלם הייתי צריך משא״כ במטלטלין דאף שהמוכר מבטל נגד הדמים שלא נתן אין הלוקח יכול לבטל המקח מהנשאר כמו בסי׳ ר״ג הנ״ל והמוכר יכול לכוף להלוקח לקבל המקח נגד הדמים שנתן כנ״ל:
(יג) ערבוני יקון קנה כנגד מעותיו תמיהני שלא הביא דעת התוס׳ ב״מ דף מ״ח בד״ה אכפול דהלוקח יכול לבטל כל המקח שיכול לומר במקח שלם אני רוצה ע״ש ומכ״ש באין בו דין חלוקה שיכול לומר איני רוצה להיות שותף עמך:
(כח) אם הוא דבר שאינו ראוי ליחלק כתב הסמ״ע אבל בקרקע שאין בו דין חלוק׳ קנה כנגד מעותיו והחוזר בו ידו עה״ת משום דראוי למכור למי שיש לו שדה בצדו ויצטרף זה לשדהו אבל הב״י כתב דגם בקרקע שאין בו דין חלוקה המקח בטל לגמרי וכן מסיק הט״ז להלכה אמנם ביש בו דין חלוקה יש חילוק בין קרקע למטלטלין דבקרקע כשהמוכר חוזר יד הלוקח על עליונה ואם רוצה יכול לכוף להמוכר ליתן לו מעידית ובמטלטלין א״י לכופו דכל מילי מיטב הוא אבל בחזרת הלוקח אין חילוק בין קרקע למטלטלין:
{יט} ומטלטלין דינן כמקרקעי לדבר זה שאפילו אם משך הלוקח פירות והכניס לרשותו והמוכר עייל ונפיק אזוזי לא קנה וכ״כ רב האי מטלטלין שמשכן לוקח או קנאן בחליפין אי עייל ונפיק אזוזי לא קנה וכן בקרקע לא מהני חזקה אי עייל ונפיק אזוזי ע״כ. אלא שבזה יש חילוק במטלטלין אם הוא דבר שאינו ראוי ליחלק כגון שמכר לו חמור וכיוצא בו ונתן לו קצת מהדמים ועייל ונפיק אזוזי המקח בטל לגמרי לפי שאינו ראוי ליחלק והמוכר אינו רוצה להיות שותף עמו אבל במידי דבר חלוקה הוא אין המקח בטל אלא כנגד מה שחייב לו והרמב״ם לא חילק בזה אלא שנתן למטלטלי כל דין מקרקעי וא״א הרא״ש ז״ל כתב כסברא הראשונה:
(יט) {יט} ומטלטלין דינן כמקרקעי לדבר זה שאפילו אם משך הלוקח פירות וכו׳ כ״כ הרמב״ם בפ״ח מהלכות מכירה וכתב ה״ה דין המטלטלין בהאומנין ובעל המאור פירש בשלא משך ולענין מי שפרע דאי כשמשך בכל גווני קנה לדעתו.
וכתבו הגהות שם דליכא לפלוגי בין קרקע למטלטלין דהא דקאמר רבא האי מאן דזבין מידי לחבריה לכל מילי משמע:
אלא שבזה יש חילוק כו׳ כן כתבו הר״ן והרא״ש ונ״י וכן כתב ה״ה בפ״ח מהל׳ מכירה בשם הרא״ה והרמב״ן והרשב״א ושכן עיקר ומתוך דבריו דכל ב״ח אפילו טהורים אינם ראוים ליחלק מיקרי וטעמא שלא עלה על דעתו שיהו שותפין בה דלא ניחא ליה לאינש להיות שותף בכגון זה שאפילו שותפים גמורים מעלים זה את זה בדינא דגוד או אגוד ויש לזה הוכחה בירושלמי והיינו דאמרינן בסמוך בההוא גברא דזבין חמרא לחבריה ואיבעיא לן כה״ג מאי כלומר אם קנה מיהת כנגד מעותיו ואסיקנא דלא קנה וטעמא דמילתא לפי שאינו ראוי ליחלק וכדכתיבנא אבל יש חולקים ואומרים דאדרבה כיון שקנה כנגד מעותיו א״כ כיון שאינו ראוי ליחלק קנה כולו ואמרי׳ דל״ג חמארא באל״ף אלא חמרא דהיינו יין ומיבעיא לן ביין דלא פש גביה אלא חד זוזא אי אמרינן דכמאן דליתיה דמי וקנה כולו ואסיקנא דלא קנה אלא כנגד מעותיו ומיהו בהלכו׳ כתוב חמארא באל״ף וכן פי׳ רש״י חמארא חמור לפיכך נראין הדברים כמו שכתבנו דבדבר שאינו ראוי ליחלק לא קנה כלל ומיהו ה״מ בנותן מקצת דמים סתם אבל אמר לו ערבוני יקון שותפים הם שבכך נתרצו עכ״ד הר״ן ז״ל בהאומנין וכתב בעל נ״י שם וגם כן כתבו תלמידי הרשב״א:
והרמב״ם לא חילק בזה וכו׳ אף ע״פ שלא חילק בין מקרקעי למטלטלי אין ראיה לומר דלא ס״ל דין זה דהא במקרקעי שייך דין זה כגון שדה שהיתה פחותה מתשעה קבין או גנה פחותה מחצי קב שאינם ראוים לחלוקה כמו שכתב אבל מה שאפשר להכריח מדבריו הוא דגריס חמרא בלא אל״ף דאל״כ הרי נזכר דין זה בתלמוד והוה ליה לכתבו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יט) אלא שבזה יש חילוק במטלטלין אם הוא דבר שאינו ראוי ליחלק. כגון שמכר לו חמור כו׳ ז״ל הגמרא פ׳ האומנין סוף דף ע״ז ההוא גברא דזבין ליה חמרא לחבריה ופש ליה חד זוזא וקא עייל ונפק אזוזי יתיב רב אשי וקא מעיין בה כה״ג מאי קני או לא קני א״ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא זוזא כווזי דמי ול״ק וז״כ הנ״י פ׳ האומנין וכיון דפשיטא ליה דלא ניחא ליה לאינש למיהוי שותף בכאן וזה אינו ראוי ליחלק קא בעי משום חד זוזא שהיא דבר מועט מי אמרינן דמצי למיהדר וא״כ לא קני כלל א״ד לא מצי למיהדר וקנה הכל עכ״ל. וכתב עוד הר״ן ז״ל אבל יש חולקים ואומרים דאדרבה כיון שקנה כנגד מעותיו א״כ שאינו ראוי ליחלק קנה כולו ואמרי דלא גרסינן חמארא באל״ף אלא חמרא דהיינו יין ומיבעיא ליה כה״ג דלא פש גביה אלא זוזא אי אמרינן זוזא כמאן דליתא וקנה כולו ואסיקנא דלא קנה גה בזה אלא כנגד מעותיו ומיהו רי״ף ורש״י גורסי חמארא באל״ף עכ״ל. וגם הרא״ש גורס חמארא והביא מתחלה מההוא עובדא דחמרא ראיה אקניית קרקע דאפי׳ קנהו בק״ס או בשטר אפ״ה בעייל ונפיק אזוזי מצי למיהדר דהא כאן משך לוקח בחמור אפ״ה מסקינן דמצי הדר ובסוף מסיק הרא״ש וכתב שם ז״ל והא דאמרי׳ גבי חמרא שהמקח בטל לגמרי היינו לפי שהחמור אינו ראוי ליחלק והמוכר אינו רוצה להיות שותף בו אבל במידי דבר חלוקה אי המקח בטל אלא כנגד המעות שחייב לו עכ״ל. והנה לכאורה משמע דמדמה קניית קרקע לקניית מטלטלין ושגם בקרקע המקח קיים כנגד המעות שכבר יבל ממנו. אבל א״ל כן כמ״ש לעיל בפרישה ודרישה וצריכין לפרש דברי הרא״ש כמ״ש לעיל בפרישה דלא מייתי ראיה מעובדא דחמרא הנ״ל אלא שלא מהני ק״ס כמו דלא מהני שם המשיכה. ומש״ר ז״ל והרמב״ם לא חילק בזה אלא שנתן למטלטלי׳ כל דין מקרקע טעמו מדכתב הרמב״ם בפ״ח דמכירה אחר דין קרקע הנ״ל ז״ל וכן הדין במוכר מטלטלי׳ אע״פ שמשך הלוקח כו׳ עד לא קנה ויד החוזר בו על התחתונה כמו שביארנו עכ״ל. הרי דכ׳ דגם במכירת המטלטלין אמרינן דיד החוזר על התחתונה ומשמע ליה לרבינו מדסתם הרמב״ם ש״מ דאפילו אינם ראוי׳ ליחלק המטלטלין אם חוזר במה שנתן דידו על התחתונה אלא יהי׳ שותף עמו בכנגד מה שנתן לו ואם אינו רוצה להיות עמו שותף יכריחנו לדין גוד או אגוד או ישתמשו בו זמן אחר זמן וק״ל. והב״י כתב על דברי רבי׳ ז״ל אע״פ שלא חילק בין מקרקעי למטלטלין אין ראיה לומר דלא ס״ל דין זה דהא במקרקעי ג״כ שייך דין זה כגון שהדמים שקיבל יעלו בשדה לפחות מט׳ קבין או בגינה לפחות מחצי קב שאינה ראויה ליחלק כמ״ש אבל מה שאפשר להכריח מדבריו היא דל״ג חמארא באל״ף אמצעית שפירושו חמור אלא גרס חמרא ופי׳ יין דאל״כ הרי נזכר דין זה בתלמוד והו״ל לכתבו עכ״ל ב״י. ביאור דבריו דהשיג על רבינו וכתב די״ל דגם הרמב״ם מחלק בין אם הוא בר חלוקה דאז דינו דידו על התחתונה בין בקרקע בין במטלטלין אלא דהרמב״ם לא כתב אלא מה שנזכר בברייתא ובגמרא דקאמר שם בברייתא הנ״ל דהחוזר ידו על התחתונה ומיירי בדבר שהוא בר חלוקה ומאינו בר חלוקה מזה לא איירי הגמרא אבל סברא הוא דהמקח בטל לגמרי מטעם דלא ניחא ליה להיות שותף עמו. ומסיקן הב״י וכתב דלפי זה יש להוכיח דלא גרסינן חמארא באל״ף דפירושו חמור דא״כ הגמרא איירי בההיא עובדא מדבר שאינו בר חלוקה ובו הדין שהמקח בטל לגמרי ואם כן הו״ל להרמב״ם לכתוב ג״כ דין זה כיון שנזכר בגמרא כך דעת ב״י בהשגתו אבל רבינו ס״ל בקרקע אליבא דכ״ע אין לומר בו דחוזר בו לגמרי דאף אם אין בו דין חלוקה מ״מ יכול למכרו למי שיש לו קרקע בצד אותו קרקע ואם כן לא הוה ליה להרמב״ם להשוות דין מטלטלין לקרקע אם לא שס״ל שגם במטלטלין דאין בהם חלוקה אמרינן דידו על התחחונה וק״ל:
(יט) ומטלטלין דינם כמקרקעי לדבר זה שאפי׳ אם משך וכו׳ דקדק רבי׳ וכ׳ לדבר וה ללמדנו דאינם שווים אלא במה דל״ק כולו אפילו אם כבר משך הלוקח כל המטלטלים נמי דלא מהני חזקה ושטר וק״ס בקנין קרקע להיות כל המקח קיים בכה״ג וכנ״ל אבל מ״מ מחולקים הם בתרתי דבקרקע אמרינן דגם נגד מה שנתן יכול לחוור אלא שידו על התחתונה ויטול בקרקע כשער של עכשיו ואף שלא יגיע לו בשיעור דמים שנתן שיעור חלוקת קרקע מ״מ אמרי׳ דיטול חלקו בקרקע וימכרנה למי שיש לו קרקע סמוכה לאותו שדה או יעשה זה שכנגדו גוד או אגוד או ישמשו בו זמן אחר זמן משא״כ במטלטלים דאם הוא בר חלוקה צריך לקבל בשיעור דמיו כשער שפסק עמו תחלה (ואפשר דה״ט דקנין משיכת מטלטלים דמשכן לרשותו עדיף טפי וגם משום דמטלטלים רגילין לימכר מעט מעט יותר מקרקע) ואם אינו בר חלוקה המקח בטל לגמרי וצריך להחזיר מעותיו שקיבל ולא אמרי׳ שיד החוזר על התחתונה וזהו שמסיק רבי׳ וכ׳ אלא שבזה יש חילוק כו׳ כ׳ תחלה שיש ביניהן חילוק במטלטלים שאינם ראוים ליחלק דהמקח בטל ולא אמרי׳ ביה דיד החוזר על התחתונה ואח״כ כ׳ החילוק שביניהן בדבר שראוי ליחלק דבמטלטלים אינו רשאי לחזור כנגד מה שנתן לו לגמרי וחייבי׳ לעמוד בפיסוק שפסקו אהדדי מתחלה:
ומ״ש אם הוא דבר שאינו ראוי ליחלק כגון חמור ל״ד קאמר אלא נקטה משום דהכי הוה עובדא בגמ׳ כמ״ש בדרישה וה״ה לב״ח דאינן עומדין ליחלק כמ״ש לעיל בס״ס קע״א וכ״כ בב״י כאן ומסיק וכ׳ דהרמב״ם לא חילק ביניהם לגמרי וס״ל שאין חילוק בדבר שראוי ליחלק לאינו ראוי ליחלק בין בקרקע בין במטלטלים ולעולם אמרי׳ בהו דיד החוזר על התחתונה ושהרא״ש כ׳ כסברא הראשונה ודוק ועד״ר מ״ש עוד מזה:
(יט) {יט} ומטלטלין וכו׳. וא״ת הלא בקרקע נמי אם אין בו שיעור כמ״ש בסימן קע״א בין בית בין חצר ושדה וגינה אין בו דין חלוקה ואם כן מ״ש קרקע ממטלטלין וי״ל דשאני מטלטלין בדבר דאינו ראוי ליחלק מצד עצמו כלל כגון פרה וחמור משא״כ קרקע דאע״ג דאין בו דין חלוקה לפי שתשמישו בבית וחצר של כ״א ואחד לא יהא בריוח אלא בדוחק וכן שדה ובית אין בו כדי עבודת אדם אחד ליום א׳ וצריך להוצאה מרובה מ״מ מצד עצמו ראוי ליחלק ודעת הרמב״ם היא כקושיין דאין ליחלק בין מטלטלין דברים שאינן ראויין ליחלק ובין קרקע שאין בו דין חלוקה לעולם קנה כנגד מעותיו ויהיו שותפין בו המוכר והלוקח:
באר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(יח) הַקּוֹנֶה דָבָר מֵחֲבֵרוֹ וְנָתַן לוֹ הַדָּמִים, וְטָעָה בְּמִנְיַן הַמָּעוֹת, וּלְאַחַר זְמַן תְּבָעוֹ הַמּוֹכֵר וְאָמַר לוֹ: מֵאָה שֶׁנָּתַתָּ לִי אֵינָם אֶלָּא צ׳, נִקְנָה הַמִּקָּח, וּמַחֲזִיר לוֹ הָעֲשָׂרָה אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה שָׁנִים, בֵּין בְּקַרְקַע בֵּין בְּמִטַּלְטְלִים. {הַגָּה: מִי שֶׁהֶעֱלִילוּ עָלָיו, וּכְדֵי לְהַבְרִיחַ מָכַר קַרְקְעוֹתָיו וְקִבֵּל הַמָּעוֹת, כְּשֶׁנִּתְבַּטְּלָה הָעֲלִילָה בָּטֵל הַמִּקָּח, אֲפִלּוּ אִם נִתְרַצּוּ אַחַר כָּךְ בַּמִּקָּח, דְּמֵאַחַר שֶׁשְּׁטָר שֶׁעָשׂוּ בָּרִאשׁוֹנָה לֹא הָיָה כְּלוּם, דְּלָא הָיָה רַק כְּדֵי לְהַבְרִיחַ, הֲוָה לֵהּ אַחַר כָּךְ שְׁטָר מֻקְדָּם, וּפָסוּל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ״ץ).}
באר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהעודהכל
(לו) מ) ל׳ הרשב״א שם דין ו׳ וכ׳ ה״ה זה מבואר בסוגיא דהאיש מקדש (דף מ״ז ע״א) ושוין במכר שקנה דרב הונא מוקי לה בכה״ג דנמצא מנה חסר דינר וקנה פשוט הוא שם ובודאי שאין לו דין נותן מקצת הדמים אלא כאלו נתן כולם ומחזיר השאר זה דעת המחבר
(לז) נ) וכיוצא בזה בא״ה סי׳ צ׳ בדין אשה המברח׳ נכסיה
(לח) וצריכי׳ לקרעו קרע ב״ד רש״י
(ל) וכדי להבריח כו׳ – כי ירא דמחמת העלילה יקחו קרקעותיו:
(לא) בטל המקח – זה נתבאר בא״ע סימן צ׳ דאשה המוכרת מנכסיה קודם נשואין כדי להבריח מבעלה ואחר כך מת בעלה המקח בטל וכן הוא בכ״מ בתלמוד ובפוסקים:
(לב) אפי׳ אם נתרצו אח״כ במקח – פי׳ וצריכין קנין אחר בכסף או שטר דבכסף שנתן לו ראשונה לא הוה ביה קנין ואם קנוהו בשטר יש עוד טעם אחר דהא לא מהני אותו שטר משום דה״ל מוקדם וכדמסיק:
(י) נקנה המקח ומחזיר לו העשרה כו׳ – אע״פ שהקנין ההוא לא היה אלא בכסף כן מוכח ממקור דין זה בפ׳ האיש מקדש (דף מ״ז א״א) גבי ושוין במכר שזה קנה ע״ש בש״ס.
(כז) המקח – אע״פ שקנין ההוא לא הי׳ אלא בכסף כן מוכח ממקור דין זה בפרק האיש מקדש גבי ושוין במכר שזה קנה ע״ש בש״ס. ש״ך:
(לז) נקנה המקח ומחזיר כו׳ – כמ״ש שם ואלא הא דאר״א כו׳ ושם ח׳ א׳ אר״א התקדשי כו׳ מ״ט כיון דא״ל כו׳ ושם ס׳ א׳ במתני׳ האומר לאשה כו׳ ע״מ שאתן לך מכאן כו׳ אלמא ברישא אפילו לאחר כמה שנים ובגמ׳ שם איתמר רב הונא אמר והוא כו׳ ושם ב׳ א״ל רב יהודה הא מני כו׳:
(לח) מי שהעלילו כו׳ כשנתבטלה כו׳ – כמ״ש בכתובות ע״ט א׳ וב״ב קנ״א א׳ וכ׳ כשנתבטלה אבל קודם לכן אוכל הפירות כמ״ש הרא״ש בכתובות שם הלכך הפירות יאכל מקבל המתנה כו׳ ועוד אומדנא דמוכח כו׳ לפי כו׳:
(לט) אפילו כו׳ ה״ל כו׳ – כמ״ש בב״מ י״ז א׳ אימת אילימא כו׳ תיפוק ליה ושם ע״ב א׳ מדמינן שטר מוקדם לשטר שיש בו רבית וכ׳ תוס׳ שם ד״ה שטר בשם תוספתא דשטר של רבית הבא יקרעוהו וז״ש שמוחל בכתובות שם מורה הוראה אני אם כו׳:
(יד) [שו״ע] נקנה המקח. נ״ב והר״א בהשגות כתב אי עייל ונפיק אזוזי כל כמה דמדחי לי׳ ולא יהיב לי׳ מצי הך למהדר בי׳ מההי׳ זבינא:
(יד) אינם אלא צ׳ נקנה המקח דין זה הוא מהרמב״ם והראב״ד הביאו הב״י וכתב עליו דמ״מ אי עייל ונפיק אזוזי מבטל המקח ולפענ״ד נראה דגם הרמב״ם מודה בזה רק דהרמב״ם תפס בלשונו ולאחר זמן תבעו המוכר וכוונתו שהיה לאחר זמן דהיינו לאחר ימים רבים אבל ודאי דאם תיכף ביום המכירה מנה המעות ומצא חסר ועייל ונפיק ביומו על המעות שחסר לו ודאי דיכול לומר מחמת דוחק המעות מכרתי ומבטל המקח וזה פשוט בתכלית הפשיטות רק דקמ״ל דאם נזכר שלא ביום המכירה ועייל ונפיק ביום שנזכר לא מבטל המקח כיון דלא עייל ונפיק ביומיה:
(טו) וכדי להבריח עסמ״ע ס״ק ל״א שכתב דזה נתבאר בא״ע סימן צ׳ וכו׳ והוא תמוה בעיני דהא שם בעינן דוקא שהבריח כל נכסים וגם שם המקבל אוכל הפירות כמבואר בב״ש שם ס״ק ל״א ע״ש וכאן הביא הב״י בשם הרשב״ץ שצריך לחשב בפירות ולכן נראה דדינא דהכא הוא נובע מהרשב״ץ שמביא בב״י ומיירי כעין עובדא דהתם דהיינו אחר שיצאו העדים החזירו לו המעות והיה רק אמנה ביניהם וע״ש שדמה אותו לשטר אמנה וה״נ בש״ע איירי דכוותי׳ שהיה רק אמנה ביניהן ומש״ה צריך להחזיר גם הפירות מה שאין כן שם במברחת נתכוין למתנ׳ במ״ש הרא״ש שם:
(כט) נקנה המקח אפי׳ לא היה הקנין אלא בכסף (ש״ך) וע״ב דאם היה עו״נ אחר י׳ זהו׳ ביום המכירה דינו כמו בנתן מקצת מעות ועו״נ אזוזי אבל כשנזכר אחר ימים רבים וביום שנזכר היה עו״נ אזוזי אינו מבטל המקח:
(ל) וכדי להבריח ע״ב דמיירי שידוע שהיה המכירה רק בתורת אמנה ולכך צריך לחשוב גם הפירות שאכל:
(לא) אפי׳ אם נתרצו אח״כ במקח פי׳ וצריכין קנין אחר בכסף או בשטר דכסף הראשון כיון שלא ניתן בתורת מכירה א״י לקנות בו אח״כ ושטר הא׳ לא מהני כיון דהוא מוקדם:
(ח) אפי׳ אם נתרצו – כתב הסמ״ע פי׳ וצריכין קנין אחר בכסף או שטר דבכסף שנתן לו ראשונה לא הוה ביה קנין כו׳ וע׳ בספר בית מאיר לאה״ע סי׳ צ׳ ס״ז שכ׳ דמה שמבואר ברמ״א ובסמ״ע שאפי׳ עדיין מעות המכירה ביד המוכר לא מהני הריצוי זה ודאי צ״ע כו׳ אמנם בהתשב״ץ גופיה ח״א סי׳ י״ג מבואר המעשה שמיד החזיר המעות ולא היה כלל בידו בשעת הריצוי וכן הועתק בב״י ומש״ע שם דחילו היה המעות בידו בשעת הריצוי ח״צ לכסף חדש ולולא דמסתפינא היה נלע״ד שט״ס הוא בש״ע וצ״ל וכדי להבריח מכר קרקע ולא קבל המעות והסמ״ע באשר לא היה התשב״ץ לפניו דחק ליישב כו׳ עכ״ד ע״ש וע׳ בס׳ שער משפט מ״ש בזה:
{כ} כתב הרמב״ם הקונה דבר מחבירו וטעה במעות במניינם ולאחר זמן תבעו המוכר וא״ל המעות שנתת לי היו חסרין נקנה המקח ומשלים לו מעותיו אפילו אחר כמה שנים (ס״א ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל).
(כ) {כ} כתב הרמב״ם בפ״ח מה״מ וכתב ה״ה זה מבואר בסוגיא דהאיש מקדש (מז.) ושווין במכר שקנה דרב הונא מוקי לה בכה״ג דנמצא מנה חסר דינר וקנה ופשוט הוא שם ובודאי שאין לו דין נותן מקצת הדמים אלא כאילו נתן לו כולם ומחזיר השאר זה דעת המחבר ובפרק ט״ו מהלכות הנזכרות כתב הרמב״ם דין זה וכתב עליו הראב״ד אי עייל ונפיק אזוזי כל כמה דמדחי ליה ולא יהיב ליה מצי הך למיהדר ביה מההוא זבינא. כתב הרמב״ם בפ״ז מה״מ מי שהיה לו חוב אצל חבירו ומכר לו קרקע בחובו אין אחד מהם יכול לחזור בו ואע״פ שאין מעות המלוה מצויות בשעת המכר ויתבאר דין זה בסימן קצ״ט ובסימן ר״ד בס״ד:
אם קנה קרקע בכסף במקום שאין כותבין שטר או במקום שכותבין וא״ל קנה לאחר ל׳ יום אפילו לא א״ל קנה מעכשיו קנה בסוף ל׳ יום ואע״פ שנתאכלו המעות כיון דאילו לא נתקיים המקח היה צריך להחזירם חשובים כאילו הם בעין כן משמע מדברי התוס׳ בהאשה רבה (צג.) גמרא האשה שהלך בעלה ובנה למ״ה:
מי שעשה שטר מכר לבעל חובו על שדהו ומסרו ליד שליש וא״ל אם לא פרעתי לבעל חובי מכאן ועד יום פלוני תן לו שטר מכר זה וקודם שהגיע הזמן מכר הב״ח השדה לאחר ואחר שהגיע הזמן נמסר השטר ביד הב״ח אם בעל השדה יכול לערער על מכר זה לפי שנעשה קודם שזכה בעל חובו בשדה עיין בסי׳ נ״ד:
כתב הר״ש בר צמח שנשאל על ראובן שמת בלא בנים וכדי שלא יעלילו האומות על נכסיו מכרו קרוביו קרקע אחד לשמעון בשני עדים וקבלו המעות בפניהם ואחר שיצאו העדים החזירו לו המעות ואחר שנסתלק האונס לא רצה שמעון להחזיר הקרקע והשיב דאין לשמעון זכות בקרקע זה מכמה טענות ואחת מהן מפני שלא כקנה קרקע זה אלא להבריח ודמי לשטר אמנה ואפילו נתרצה אחר כך לקיים שטר מכירה זה בשטר זה אינו כלום משום דחספא הוא ודמי לשטר שלוה בו ופרעו ואף מטעם מוקדם פסול וכיון שלא זכה בקרקע צריך לחשב בפירותיו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כ) וטעה במעות במניינם וכו׳ אבל בטעות במקח לא שייך דין זה דאם קנין קרקע הוא כבר אמרו דאין או קנאה לקרקעות ואם מטלטלין הוא וה תלוי בדין אונאה כמבואר לקמן בסי׳ רכ״ז ורל״ב:
באר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חושן משפט קצ – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע חושן משפט קצרשימת מהדורות, באר הגולה חושן משפט קצ, סמ"ע חושן משפט קצ, ט"ז חושן משפט קצ, ש"ך חושן משפט קצ, באר היטב חושן משפט קצ, ביאור הגר"א חושן משפט קצ, קצות החושן חושן משפט קצ, הגהות ר' עקיבא איגר חושן משפט קצ, נתיבות המשפט ביאורים חושן משפט קצ, נתיבות המשפט חידושים חושן משפט קצ, חכמת שלמה חושן משפט קצ, פתחי תשובה חושן משפט קצ, חבל יוסף – אולם המשפט חושן משפט קצ – (לשימוש אישי ולא מסחרי, כל הזכויות שמורות למהדיר), טור חושן משפט קצ, מקורות וקישורים לטור חושן משפט קצ, בית יוסף חושן משפט קצ, אור חדש – תשלום בית יוסף חושן משפט קצ – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרכי משה חושן משפט קצ, דרישה חושן משפט קצ, פרישה חושן משפט קצ, ב"ח חושן משפט קצ, מטה שמעון חושן משפט קצ – מהדורת הרב אוריאל שלנג (כל הזכויות שמורות למהדיר)

Choshen Mishpat 190, Shulchan Arukh Sources Choshen Mishpat 190, Be'er HaGolah Choshen Mishpat 190, Sema Choshen Mishpat 190, Taz Choshen Mishpat 190, Shakh Choshen Mishpat 190, Baer Heitev Choshen Mishpat 190, Beur HaGra Choshen Mishpat 190, Ketzot HaChoshen Choshen Mishpat 190, Hagahot R. Akiva Eiger Choshen Mishpat 190, Netivot HaMishpat Beurim Choshen Mishpat 190, Netivot HaMishpat Chiddushim Choshen Mishpat 190, Chokhmat Shelomo Choshen Mishpat 190, Pitchei Teshuvah Choshen Mishpat 190, Chevel Yosef Choshen Mishpat 190, Tur Choshen Mishpat 190, Tur Sources Choshen Mishpat 190, Beit Yosef Choshen Mishpat 190, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Choshen Mishpat 190, Darkhei Moshe Choshen Mishpat 190, Derishah Choshen Mishpat 190, Perishah Choshen Mishpat 190, Bach Choshen Mishpat 190, Mateh Shimon Choshen Mishpat 190

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×